צ'יק ואני מאת וולפגנג הרנדורף מתאר חברוּת לא צפויה בין שני נערים שעולם שלם מפריד ביניהם: מייק, ילד שמנת רגיש, וצ'יק, בן מהגרים מוזנח ומופרע.
צ'יק לא גנב את המכונית בקצה הרחוב, ומייק לא עזב את הבית בלי להודיע. הם פשוט שאלו רכב כדי לצאת למסע לכבוד חופשת הקיץ. מהכביש המהיר היוצא מברלין עד ערבות פולין הנסתרות ישייטו השניים בלאדה מקרטעת, ייתקלו בנוודים ובהוגים, בצלפים מזדקנים ובנערות מסתוריות, וילמדו לשקר, לנווט, לקלל ולרוץ, למלא דלק, לברוח ממשטרת התנועה ולהחליף בין הדוושות.
רומן מרגש שכבש את לבבות הקוראים הצעירים בגרמניה, תורגם לעשרות שפות, ועובד לסרט וליותר משלושים הפקות תיאטרון, מחזות זמר ואופרה. הרנדורף הצליח לדבר בקולו של דור המתבגרים, לשרטט את מבטם המפוכח והמאוכזב מן המבוגרים האחראים, את ההומור, את הסקרנות, את הציניות ואת הפגיעוּת הגדולה שהם מתאמצים להסתיר.
קודם היה ריח של דם ושל קפה. מכונת הקפה על השולחן ממול, והדם בנעליים שלי. אם לומר את האמת, לא רק דם היה שם. כשהמבוגר מבין השניים אמר "ארבע עשרה", השתנתי במכנסיים. כל אותו הזמן ישבתי שפוף על השרפרף ולא זזתי מהמקום. הייתה לי סחרחורת. ניסיתי להיראות כמו שהנחתי שצ'יק נראה כשאומרים לו "ארבע עשרה", ואז השתנתי במכנסיים מרוב פחד. מייק קְלִינְגֶנְבֵּרְג, הגיבור הגדול. אני בכלל לא יודע למה אני כל כך בלחץ. מההתחלה היה ברור שהסיפור ייגמר ככה. צ'יק בטוח לא השתין במכנסיים.
איפה הוא בכלל? בפעם האחרונה שראיתי אותו היינו על הכביש המהיר, והוא קיפץ על רגל אחת ונכנס אל תוך השיחים. הם בטח תפסו גם אותו. על רגל אחת אי אפשר להגיע רחוק. אני לא יכול לשאול את השוטרים, מן הסתם. אם הם לא ראו אותו, ברור שעדיף לא להזכיר אותו בכלל. אולי הם באמת לא ראו אותו, ואני בטוח לא אגלה להם. גם אם יחקרו אותי בעינויים. אפילו שאסור למשטרה הגרמנית לענות בחקירות, נראה לי. לענות מותר רק בטלוויזיה. ובטורקייה. אבל גם לשבת בתחנה של משטרת התנועה ספוג בדם ושתן ולענות על שאלות על ההורים שלי זה לא בדיוק כיף גדול. אולי כבר עדיף שיְעַנוּ אותי - אז לפחות יהיה לי תירוץ לפחד כל כך.
