הספר הוא תערוכה בפני עצמה: הקשר אנליטי בפורמט דפדופי – אפשר לשייט בין הדימויים ולחוש, להסיק, להבין. ואחר כך לקרוא.
תקריבים, הקפאת פריימים ואינספור דמויות של צלמי תמונות על המסך הגדול הם אות למשיכה המתמדת של הקולנוע לדימוי התצלומי. ובד בבד: כיצד שינה הדימוי הנע את תפקידו החברתי של התצלום? מה הן ההשלכות האסתטיות, האינטלקטואליות והטכניות של הקולנוע על הצילום? כיצד שאלות של זמן ותנועה קולנועיים עיצבו מחדש את האין-תנועה, את הנייחות, של התצלום? צורניות עשירה התפתחה בתוך מרחב הכלאיים בין תנועה לאין-תנועה: תמונות קולנועיות, תצלום נע, ספרונים לדפדוף מהיר, רצפי שקופיות, דימויים דיגיטליים. ספרו של דייוויד קאמפני, "צילום, קולנוע, צילום", טוֹוה את סיפור ההשראה ההדדית בין שני המדיומים במהלך של יותר ממאה שנה באמצעות חתך נושאי לא ליניארי ובכתיבה מקורית-מסאית ועקרונית כאחד. קאמפני עוקב אחר מקומו של הדימוי הנייח הן בקולנוע האוונגרדי-נסיוני והן בזה הפופולרי - בסרטים מאת האחים לומייר, אלפרד היצ'קוק, מיכלאנג'לו אנטוניוני, ז'אן-לוק גודאר, כריס מרקר, מייקל סנואו, מארק לואיס, אנייס וארדה, פיטר וייר, כריסטופר נולן ורבים אחרים. ובמקביל, הוא עוקב אחר הפן הקולנועי בעבודתם של צלמים ואמנים שהשפיעו על מגמות וכיוונים, ביניהם ז'רמן קרוּל, ויליאם קליין, ג'ון בלדסארי, ג'ון צזאקר, ג'ף וול, זואי ליאונרד, מיטרה טאבריזיאן, ויקטור ברג'ן, אלן סקולה וסינדי שרמן.
המחבר פורס התפתחויות מכוננות וסימני שאלה בלשון בהירה ומדויקת וב-127 דימויים (רבים מהם בצבע) שבחר והציב בצירופים דיאלוגיים. רקע תיאורטי נרחב מזין את הבחנותיו של קאמפני, והמשך עיון מאפשרות הערותיו והביבליוגרפיה.
