פתחתי דלת, ועמדת שם

אהרן שבתאי

תיאור

ספר שירה של המשורר והמתרגם האהוב והמוערך כל כך, 

אהרן שבתאי.

 

חתן פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת (1999),

פרס לאה גולדברג (2009) ופרס ביאליק (2018).

 

כותב על הספר עפרי אילני:
ספר חדש של אהרן שבתאי הוא תמיד אירוע משמח ששווה להמתין לו. כל אחד מספריו הוא פרק בסיפור העומד בפני עצמו, במרחק מה מן ההתרחשויות של השירה העברית. סיפור שקורה תמיד בעולם הזה, בין חפצים ואיברים. כך גם בספר החדש, "פתחתי דלת, ועמדת שם", מגולם פרק נוסף בחיים, ובו אשה חדשה ועמדה שונה כלפי העולם.

הפעם האשה היא דגנית שוקן, שהמחזור הראשון מוקדש לה. שבתאי כותב לה: "טוב שהחיים עברו, ונפגשנו במאוחר / הזקנתי, הגוף כואב, ושירי נמוכים". אלה שירים על אהבה, על עצירות, על חצילים, על הומרוס וכמובן גם על הזין, כי בסופו של דבר "הזין נעמד וגם השיר נכתב".

המחזור השני, "אהרן (2015)", הוא קודר יותר ועוסק בבדידות ובמוות, אבל גם כאן יש פיוס: "החיים היו טובים / תמיד סנדלים ונעליים / אהרן מודה, / לסנדלים ולנעליים". הפוליטיקה מופיעה לעתים רחוקות, במין השלמה, כמעט כמו התבוננות בטבע, למשל בשיר "אחמד מוסא": "מפעם לפעם הצבא הורג ילד או ילדה / והפעם נהרג הילד אחמד מוסא". ועוד הוא כותב: "שירים באים / עם המחשבה / בקצב טיפות הדם / בלבו של אהרן". נאחל שהדם לא ייגמר.

מתוך הספר

רָאִיתִי אֶת כִּתְרֵךְ, דְּגָנִית, כְּשֶׁפָּרַח

בַּכְּפָר לְיַד זֶ'נֶבָה, מַכְחִיל בַּקָּמָה.
עוֹמֶדֶת עַל גִּבְעוֹל גָּמִישׁ וְרַךְ
לֹא תִּתְּנִי סֶלֶק אוֹ תַּפּוּחַ אֲדָמָה,
אֶלָּא הָיִית וְנִשְׁאַרְתְּ פֶּרַח. חֶלְזוֹנוֹת
מוֹצְאִים מְנוּחָה עָלַיִךְ, נְמָלִים
וּלְטָאוֹת רָצוֹת סָמוּךְ לִבְהוֹנוֹת

רַגְלַיִךְ, וְאֶל אַבְקָנַיִךְ מִתְקַבְּלִים

דְּבוֹרִים וּפַרְפָּרִים וְטַל וְקַרְנֵי אוֹר,
וְגִשְׁמֵי קַיִץ, כָּךְ גַּם אֶת רֹאשִׁי
בְּחֵיק אֲהוּבָתִי אֲנִי כּוֹבֵשׁ,
דְּגָנִית יְפֵהפִיָּה. וּבַסְּתָו תִּכְמְשִׁי,
הַשָּׂדֶה יַאֲפִיר, וּטְרַקְטוֹר יַעֲבֹר
וִיכַסֶּה אוֹתָךְ בִּקְצָת עָפָר יָבֵשׁ.
 
*
 

לידי נח כל חן

גַּם הָאָדָם הוּא סַגְסֹגֶת, פְּשָׁרָה, וְלָכֵן שָׂרַד.
רֵאשִׁית נוֹלְדוּ אֲנָשִׁים לְלֹא סִיג כְּתַמְצִית הַזָּהָב,
וְאָז נוֹצַר דּוֹר הַכֶּסֶף הַמִּתְקַשֶּׁה וְנִלְוֶה לָרָעָב.
אַךְ מִכָּאן בָּא הַצָּמָא לְכֹוחַ, וְנִבְרְאוּ אַנְשֵׁי הָאָרָד

שֶׁיָּדְעוּ רַק אַלִּימוֹת, וְלֹא טָעֲמוּ לֶחֶם,
עַד שֶׁנִּטְמְנוּ בֶּעָפָר, וּמִגֶּזַע הָאָדָם הָאוֹזֵל
נוֹלַד דּוֹר לְעָמָל וּלְרִיב שֶׁכֵּלָיו וְנַפְשׁוֹ מִבַּרְזֶל,
וּבְסוֹפוֹ יַלְבִּין שְׁעַר תִּינוֹק בְּצֵאתוֹ מֵהָרֶחֶם.

כָּךְ גַּם אָנוּ עֲשׂוּיִים, חָשַׁבְתִּי, וּבְנֵי הַדּוֹר הָרִאשׁוֹן
יָרְדוּ וּמִתְהַלְּכִים בֵּינֵינוּ כְּרוּחוֹת מֵיטִיבִים, וְאַתְּ
אַחַת מֵהֶם. זֶה הָיָה בְּשָׁלוֹשׁ, וְהָלַכְתִּי לִישֹׁן,

וּבְשֵׁשׁ הִתְעוֹרַרְתִּי, וְרָאִיתִי לְצִדִּי אֶת הַטַּבַּעַת
שֶׁעַל אֶצְבָּעֵךְ, עִם מַנְדָּלָה, שֶׁעָשִׂיתָ מִזָּהָב כָּתֹם,
אַתְּ, כָּל חֵן וְרֹךְ וְטוּב וְזֹךְ וּמֶתֶק וְתֹם.