בספרו פרדוקסים בפסיכואנליזה לאקאניאנית הולך הסופר והפסיכואנליטיקאי ד"ר יהודה ישראלי בעקבות פרויד ולאקאן, ועוסק בסבל נפשי ובפתרונו באמצעות בחינת מצבי חיים אשר ניתן לנסח אותם כפרדוקסליים.
הספר עוסק בין השאר בפרדוקסים הבאים: טיבו של געגוע (נוכחותו של האובייקט בהיעדרו); שלמותו של הלב השבור (קיומו של הסובייקט סביב החסר שמגדיר אותו); דחפים (משביעם רעב ומרעיבם שבע) וייסורי מצפון (צדיק ורע לו). לצד זאת עולות שאלות עקרוניות, כמו למשל במה מותר האדם, כיצד הופך האין ליש, כיצד הופכת תשוקה לסיפוק, ומה מגשר על התהום בין דיבור למעשה?
הפתרונות בספר מוצעים כהתפכחויות מאמונות ומהנחות יסוד שגויות שהובילו למבואות סתומים. באילו מצבים האבחנה בין אגו לסובייקט או בין מציאות לממשות פותרת פרדוקסים? איזו פרספקטיבה ניתן לפתוח ואילו נתונים חדשים ניתן להכניס לתמונה כדי למוסס פרדוקסים? מהם התנאים שבהם הזמן מתקדם לאחור וכיצד יכולה הפסיכואנליזה לקחת השראה ממדעים כמו פיזיקה שפתרו פרדוקסים באמצעות הוספת ממדים?
