על שפת חור שחור

שמעון צימר

  • עריכה: מוריה דיין קודיש
  • עיצוב: נורית וינד קידרון
תיאור

נער מסוגר ואימו המתה משוחחים זה עם זו. הנער, שהתייתם בחטף, לא מוזכר ברומן בשמו. אימו, סמדר גרינברג, היא משוררת מלנכולית, אשר מתגלה לפנות בוקר מתה במיטתה, ללא סיבה נגלית לעין. הנער יוצא לחיפוש עמוס יצרים וכאב אחר סיבת מותה של אימו ואחר סיבת חייו שלו, ובין השניים מתפתח דיאלוג, שהוא כתב אשמה כשם שהוא שיר אהבה. 

 

שמעון צימר בורא בספרו התשיעי על שפת חור שחור עולם דחוס, אפל, טעון מיניות פרוורטית, וככל שנמשכים פנימה, מגלים את החוקיות המאפיינת חורים שחורים: אי אפשר להינתק מהם.

מתוך הספר
ארבע לפנות בוקר, שעה מהגיהינום. שעה שכבר איננה לילה ועדיין לא יום. 
וגם בלילה הזה אני מתעורר בארבע, כאילו כבר נוצק בתוכי מנגנון של שינה מופרעת, משובשת, ועם היקיצה נשאב החלום במהלכו הייתי אל תוך חור שחור של שכחה, מותיר בי רק את הידיעה העמומה (שבטח תשַמח את הפסיכיאטר שלי) שחלמתי על הזמרת השמנה, מאמא קאס, מ"האמהות והאבות", שאת המוזיקה שלהם אני בקושי מכיר ובכלל, נדמה לי, לא אוהב.
שמי לא יגיד לכם דבר, אבל זה אני, הבן של סמדר גרינברג, ממודעת האבל המתקלפת שבכניסה לבניין, שגר בדירת הפרטר עם התריס השבור, הפונה לרחוב, הדירה שמדי בוקר נשמעו מתוכה בפול ווליום צלילי הרקוויאם מהסרט "חייה הכפולים של ורוניק" של קישלובסקי, שאמא אהבה לפתוח איתם את היום, כאילו היו נבואה קודרת שהיא מתעקשת להקשיב לה, הדירה אשר בוקר אחד הוציאו מתוכה שני פרמדיקים גופת אישה מכוסה בסדין, והובילו אותה אל אמבולנס פרטי שלמרבה האירוניה היה כתוב עליו "אמבולנס נועם", כאילו יש שמות פרטיים לאמבולנסים או כאילו יש משהו נעים במוות.