ספינת העבדים היסטוריה אנושית

מרקוס רדיקר

שם מקור: The Slave Ship - A Human History

תיאור

רבות נכתב על העבדות באמריקה, על הסחר בעבדים ועל שיטת המטעים, אך מעט מאוד היה ידוע על ספינות העבדים שהובילו במשך כארבע מאות שנים מיליוני חטופים אל העולם החדש שבצדו האחר של האוקיינוס האטלנטי. מרקוס רדיקר, היסטוריון ימי עטור פרסים, חקר במשך שלושה עשורים יומני ספינות, רישומי נמלים וארכיונים ימיים במטרה לשפוך אור חדש על ספינת העבדים, כלי שיט מסוג חדש המשלב מסחר ומלחמה, כלי משחית במלוא מובן המילה. 
בספרו משחזר רדיקר בפירוט ובדייקנות את החיים, המוות והאימים בספינת העבדים, אותו "צינוק צף", שילוב מוזר ורב עוצמה של מכונת מלחמה, בית כלא נייד ובית חרושת, שבו רבי חובלים, מלחים ואפריקאים שנחטפו לעבדות חיו שבועות ארוכים בצוותא בפחד מתמיד מפני טביעה, מגפות וכרישים. 
סיפורה של ספינת העבדים הוא סיפור של טרגדיה וסבל, אך גם של התנגדות והישרדות עבור אלה שגילו עצמם בתור "האנשים השחורים". בדיאלקטיקה רבת עוצמה הולידה קהילת הייסורים הנוראים שעל סיפונה של ספינת העבדים את הקפיטליזם המודרני ואת מאבקי הגזעים והמעמדות המרכיבים את ההיסטוריה של זמננו, וכן את התרבויות המתריסות, העמידות ואוהבות החיים של האפריקאים–אמריקאים והפאן–אפריקאים.

הספר זכה בפרס ג'ורג' וושינגטון ובפרס מרל קורטי של ארגון ההיסטוריונים האמריקאים.

בתמונה: רישומה של ה"ברוקס" אחת מספינות האימים שהובילו בבטנן עבדים במשך ארבע מאות שנים.

מתוך הספר
כששכבה בקרקעית סירת הקאנו, בתוך מים מטונפים בגובה 8 או 10 סנטימטרים ואריג גס מכסה את גופה העייף מהמסע, הרגישה האישה בתנועות המשוט הקצביות של החותרים בני ממלכת בּוֹני, אבל לא הצליחה לראות לאן הם לוקחים אותה. שלושה ירחים נמשך מסעהּ מפנים הארץ, מרביתו עבר בתוך הקאנו השטה במורד נהרות ובביצות. היא נמכרה כמה פעמים לאורך הדרך. בסככה לסירות קאנו ששימשה כ"בַּרַאקוּן", כלומר כמכלאה, הוחזקו היא ואחרים במשך כמה וכמה ימים, ושם גילתה כי חלק זה של המסע מתקרב לקצו. עכשיו פיתלה את גופה ודחקה אותו מעל פלג גופו העליון והרטוב של שבוי נוסף השוכב לצדה, אחר כך גררה והעלתה עצמה כנגד דופן הסירה, כדי להרים ראשה ולהציץ מעבר לחרטום. לפניהם נחה האוֹובּא קוּקוּ, הספינה מטילת האימה, שנועדה לחצות את ה"מים הגדולים". היא שמעה עליה באיומים החריפים ביותר שהושמעו בכפר, שם העונש החמור ביותר שניתן להעלותו על הדעת היה להימכר לאדם הלבן שייקח אותך לסיפון האוֹובּא קוּקוּ.
שוב ושוב עלתה הקאנו וירדה על הגלים המקציפים, ובכל פעם שטבל חרטומה במים, ראתה האישה את הספינה באופק, כמו אי שצורתו משונה. כשהתקרבו, נראתה הספינה יותר כמו קופסת עץ ענקית ושלוש יתדות גבוהות מתרוממות מתוכה. הרוח התגברה, והיא הריחה ריח מוזר אך מוכר של זיעה, מלווה בצריבה חריפה של פחד ובעקבות חמצמצים של קיא. רעד חלף בגופה.