רבות נכתב על העבדות באמריקה, על הסחר בעבדים ועל שיטת המטעים, אך מעט מאוד היה ידוע על ספינות העבדים שהובילו במשך כארבע מאות שנים מיליוני חטופים אל העולם החדש שבצדו האחר של האוקיינוס האטלנטי. מרקוס רדיקר, היסטוריון ימי עטור פרסים, חקר במשך שלושה עשורים יומני ספינות, רישומי נמלים וארכיונים ימיים במטרה לשפוך אור חדש על ספינת העבדים, כלי שיט מסוג חדש המשלב מסחר ומלחמה, כלי משחית במלוא מובן המילה.
בספרו משחזר רדיקר בפירוט ובדייקנות את החיים, המוות והאימים בספינת העבדים, אותו "צינוק צף", שילוב מוזר ורב עוצמה של מכונת מלחמה, בית כלא נייד ובית חרושת, שבו רבי חובלים, מלחים ואפריקאים שנחטפו לעבדות חיו שבועות ארוכים בצוותא בפחד מתמיד מפני טביעה, מגפות וכרישים.
סיפורה של ספינת העבדים הוא סיפור של טרגדיה וסבל, אך גם של התנגדות והישרדות עבור אלה שגילו עצמם בתור "האנשים השחורים". בדיאלקטיקה רבת עוצמה הולידה קהילת הייסורים הנוראים שעל סיפונה של ספינת העבדים את הקפיטליזם המודרני ואת מאבקי הגזעים והמעמדות המרכיבים את ההיסטוריה של זמננו, וכן את התרבויות המתריסות, העמידות ואוהבות החיים של האפריקאים–אמריקאים והפאן–אפריקאים.
הספר זכה בפרס ג'ורג' וושינגטון ובפרס מרל קורטי של ארגון ההיסטוריונים האמריקאים.
בתמונה: רישומה של ה"ברוקס" אחת מספינות האימים שהובילו בבטנן עבדים במשך ארבע מאות שנים.
