ב-1979 יצאו הסופר הצרפתי ז'ורז' פרק ובמאי הסרטים הדוקומנטריים רובר בובר לניו יורק, כדי לצלם סרט תיעודי על גל ההגירה העצום לארצות הברית בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים, כאשר התחנה הראשונה של המהגרים היתה האי הקטן אליס.
סיפורים מאליס איילנד - עדויות על נדודים ותקווה מתאר את תהליך הצילומים, מספר על המחשבות שליוו את עשיית הסרט, מגולל את ההיסטוריה של האי ושל ההגירה לארצות הברית, מביא ראיונות מרתקים שערך פרק עם מהגרים יהודים ואיטלקים ומתאר גם כשלונות הגירה, של אנשים שנדחו מהאי אליס ונאלצו לשוב על עקבותיהם.
"בסיכומו של דבר, אליס איילנד היה בית חרושת לייצור אמריקאים, בית חרושת להפיכת מהגרים למתיישבים, בית חרושת בסגנון אמריקאי, מהיר ויעיל כמו בית מטבחיים בשיקגו: בצדו האחד של הסרט הנע שמים אירי, יהודי מאוקראינה או איטלקי מפוליה, ובצדו השני - לאחר בדיקת עיניים, בדיקת כיסים, חיסונים וחיטוי - יוצא אמריקאי".
מה שאני, ז'ורז' פרק, באתי לחקור כאן זה את הנדודים, את הפזורה, את הגלות, אליס איילנד בשבילי הוא המקום של הגלות, כלומר המקום של העדר המקום, הלא מקום, השום מקום. מבחינה זו מעניינות אותי התמונות הללו, מקסימות אותי, מערבות אותי, כאילו עובר החיפוש אחר זהותי
דרך ניכוסו של אתר המזבלה הזה שבו נאספו מהגרים בידי פקידים מותשים והוטבלו כאמריקאים בסיטונות.
מה שמצוי כאן בשבילי כלל אינו ציוני דרך, שורשים או עקבות, אלא ההפך: משהו חסר צורה, על גבול הנאמר, משהו שאוכל לקרוא לו הסגר, או גזירה, או קרע ושבשבילי קשור באופן אינטימי ביותר, מבולבל ביותר, לעובדת היותי יהודי.
בפריז, כשאמרנו שאנחנו עומדים לעשות סרט על אליס איילנד, שאלו כמעט כולם במה מדובר. בניו יורק, כמעט כולם שאלו אותנו למה. לא למה עושים סרט על אליס איילנד, אלא למה אנחנו. במה נוגע בנו העניין, בנו - ברובר בובר ובז'ורז' פרק.
יהיה זה ללא ספק שטחי מעט לומר שעשינו את הסרט הזה אך ורק כדי להבין מדוע היה לנו צורך או חשק לעשות אותו. עם זאת, התמונות שהספר מציג תנסנה להשיב על שתי השאלות הללו, ולתאר לא רק את המקום היחיד והמיוחד הזה, אלא גם את הדרך שהובילה אותנו אליו.
