סבא שלי היה יורה בי

ג'ניפר טגה, ניקולה זלמייר

שם מקור: Amon: Mein GroBvater hatte mich Erschossen

תיאור:

בגיל ארבעה שבועות נמסרה ג’ניפר טגה על ידי אמה הגרמנייה לטיפולן של נזירות בבית ילדים במינכן. היא הועברה למשפחה אומנת שאימצה אותה בגיל שבע ואז ניתק כליל הקשר שהיה לה עם אמה וסבתה האהובה. עם אביה הניגרי לא היה לה אז כל קשר. בגיל שלושים ושמונה, בעת שיטוט בספרייה המרכזית בהמבורג, נתקלה במקרה בתמונת אמה הביולוגית על גבי ספר שחשף בפניה סוד משפחתי גדול שהוסתר ממנה כל השנים: אמון גת, המפקד הסדיסט של מחנה הריכוז פלאשוב, הוא סבא שלה.

בספרה "אמון – סבא שלי היה יורה בי" מתארת ג’ניפר טגה את המסע הפנימי האמיץ שהתעקשה לעשות מאז הגילוי. במסעה היא חוקרת את דמותו של אמון גת, הנאצי האכזר, אבל גם את אמה הביולוגית וסבתה, שדמויותיהן נצבעות עכשיו באור חדש המאיר צדדים אפלים בילדותה שלה; היא חוקרת את מה שהודחק והושתק עשרות שנים, לא רק במשפחתה, אלא בחברה הגרמנית כולה; היא חוקרת את הקשר האישי שלה עם חבריה בישראל, צאצאי קורבנות השואה. מתוך השבר הגדול של הגילוי היא בונה מחדש את זהותה, ברגישות ובחוכמה. את כתיבתה האישית מלווה ניקולה זלמייר בסקירה המשלימה את התמונה המשפחתית וממקמת אותה בהקשר רחב.

 

 

כך זה מתחיל:

"יום אוגוסט חם אבל ידי קרות כקרח. אני מחייגת את מספר הטלפון של בעלי: ”אתה מוכרח לבוא לקחת אותי, מצאתי ספר. על אימאשלי ועל המשפחה שלי." אמי מעולם לא אמרה לי דבר על כך. מדוע? האם עדיין אני כל־כך נטולת משמעות בעיניה?

מי הוא אותו אמון גת? מה בדיוק עשה? מדוע אינני יודעת עליו דבר? מה כל העניין הזה עם ”רשימת שינדלר" ועם היהודים של שינדלר?

זמן רב חלף מאז שראיתי את הסרט. אני עדיין זוכרת שזה היה באמצע שנות התשעים, בתקופת לימודי בישראל. כולם דיברו על דרמת השואה של סטיבן שפילברג. רק אחר־כך ראיתי את הסרט, בטלוויזיה הישראלית, לבד בחדר השכור שלי ברחוב אנגל, רחוב אנגל בתל אביב. אני זוכרת שהסרט ריגש אותי; לקראת הסוף הוא נעשה קיטשי קצת, הוליוודי מדי. ”רשימת שינדלר" היה בשבילי רק סרט ותו לא, לא היה לו שום קשר אלי.מדוע לא אמר לי איש את האמת? האמנם שיקרו לי כולם כל השנים האלה?"