תיאור

ניירות, שראה אור בהוצאה עצמית באמצעות פרויקט גיוס המונים, מגולל את סיפור החברות האמיתי שנרקם בין הסטודנט הישראלי ניר סננס לסאלח אבו מוסא, מבקש מקלט מאריתריאה.

 

החלטה של רגע בשיחה לילית מולידה חברות אמיתית ואמיצה, כמעט בלתי אפשרית, שנמשכת עד היום. ברגישות רבה מביא לנו סננס את סיפורו של אבו מוסא, צעיר שברח מהמלחמה בארצו, נאלץ להיפרד מהיקרים לו ולנדוד בעולם כדי למצוא מקום בו יקבל הכרה כפליט. החברות שנרקמת בין השניים מספקת חלון הצצה לחיי היום-יום של מבקשי המקלט בארץ ובעולם.

 

בספר משולבים קטעים אותנטיים, בגוף ראשון, שהקליט אבו מוסא במהלך המסע חוצה היבשות שעבר לאחר שגורש מישראל - תחילה באפריקה ולאחר מכן בארצות שונות על אדמת אירופה. לצד סיפורו של אבו מוסא והחוויות המשותפות שעוברים שני החברים, חושף סננס בכנות קטעים והתמודדויות מחייו שלו, חיים של  צעיר ישראלי במציאות העכשווית. 

 

סיפורם של השניים מעורר השראה, ומבקש להזכיר שלכל אחת ואחד מאיתנו יש יכולת להשפיע על המציאות ולשנותה.

מתוך הספר
יצאתי מהחנות והלכתי לעבר המשאבות בצעדים מדודים. הכנסתי את האקדח לפתח המילוי, ובזמן שהבנזין עשה את דרכו בצינור הגומי הקשיח, חשבתי על המשפט הזה שהוא אמר לי, שחזרתי עם עצמי את המילים שלו שוב ושוב - "אם אני אתחיל לספר לך את כל הצרות שלי, אתה לא תלך מכאן עד הבוקר..."
לא ברור מה, אבל משהו בפנים של הבחור הזה תפס אותי. משהו בנוכחות שלו... או אולי זה המבט... או החיוך. כשחייך, שמתי לב ששתי השיניים הקדמיות שלו מעט בולטות, ויש ביניהן רווח. לא כזה שאפשר להכניס דרכו את הלשון, משהו צנוע יותר. כזה שאומרים עליו שהוא מביא מזל. ואיך שהלחיים שלו נדחפות החוצה, עולות לכיוון העיניים, והחיוך משתלט על כל הפנים. הוא יכול להיות שחקן קולנוע. 
יכולתי גם לוותר, להכניס חזרה את הידית למקום, לנופף לו לשלום בידידות מבחוץ ולנסוע הביתה. באותו רגע זה לא עבר לי בראש אפילו. רציתי לשמוע מה קרה לו, מה יושב עליו כבד כל כך, הלכתי עם ההרגשה.
 

 

***

 

ביוון חיינו במפעל כותנה של חברה גרמנית שנסגר בשנת 1986. סגרו אותו והלכו, והמבנה נשאר עומד ככה. גרנו שם בלי לשלם כסף, בלי חשמל ובלי מים זורמים. היינו הולכים ומביאים מים בג'ריקאנים מהנהר. אין גז לבשל אז היינו אוספים עצים גדולים ביער, עושים מדורה.
על הפחמים אפשר להכין כל מה שצריך, אוכל וקפה.
כל אחד משלם יורו, עשרה אנשים זה עשרה יורו, מביאים עוף אחד ומכינים מרק בסיר גדול. אוכלים פעם אחת ביום. בשאר הזמן יוצאים להסתובב, מחפשים משאיות לברוח איתן לאיטליה.
אתה מכיר את המשאיות הגדולות הארוכות?, יש כאלה מלא באירופה.
איך היינו עושים, אתה מתחבא בצומת מאחורי איזה עץ או כמה שיחים, ואז כשהמשאית נוסעת לאט לפני הצומת או עומדת ברמזור אתה רץ אליה ונכנס מתחת לגלגלים בלי שהנהג שם לב.
אסור שהנהג של המשאית ידע שעלית, מה פתאום. אם הוא הוא מגלה אותך, הלך עליך, הוא מוריד אותך במקום. יש בנמל הרי בדיקות של חיילים כשעולים למעבורת וכלבים שמריחים. זה בעיה בשבילו, יכולים לשלוח אותו לכלא, הוא לא ייתן לבנאדם לעלות בחיים.
ככה היינו נכנסים למטה, בין הגלגלים, יש את הציר שתופס אותם ביחד, זה מוט ארוך מברזל, אתה פשוט מחזיק אותו חזק ולא עוזב. זו נסיעה של חצי שעה עד שהמשאית מגיעה לנמל, ברגע שאתה עולה על הספינה, נגמר הסיפור. זה 36 שעות של הפלגה עד שהוא מגיע לאיטליה. יומיים אתה לא אוכל, לא קורה לך כלום. לוקחים כמה שקיות ריקות בכיסים, אם יש לך להשתין. 
יש הרבה אנשים שאני מכיר, הגיעו בדרך הזאת לאיטליה. 
יש הרבה אנשים מסכנים, לא הצליחו להגיע. הרבה אנשים מתו בדרך הזאת, אנשים נפלו מהמשאית בזמן שהיא נוסעת, נשברו להם ידיים ורגלים, קיבלו מכות בראש ובצלעות. בית החולים ביוון היה מלא בפליטים כל הזמן.