ספר הביכורים של יונתן הראל מציג את קורותיהם של אנשי שוליים - עובדי ניקיון, פועלי אחזקה ואנשי אבטחה - במשך לילה אחד בקמפוס באוניברסיטה בירושלים.
מבעד לעיניו של "סייר הלילה", איש אבטחה האמון על הסדר הטוב בשעות הקטנות, אנו מוזמנים להתבונן בקיומם החבוי של אנשי השוליים, שסיפוריהם מתרחשים לאורך לילה אחד, נפרדים ואז משתלבים, ומשרטטים יחדיו יקום המתקיים בזמן משל עצמו, "מעבר לזמני הפתיחה והפעילות הרשמיים".
אלימות, אילמוּת וגורל, שכר ועונש, כמו גם הזעקה למשמעות, להכרה ולמפלט, נמצאים כולם בין דפי נורות שרופות.
אני חותך את הלילה ואני חותך את ירושלים, נוסע לרוחבה ולאורכו. אני סייר הלילה. אני נע על כבישים שוממים ועומד בצמתי דרך עזובים. אני עובר מקצה אחד של העיר אל האחר, ולעתים מקיף אותה ונכנס בחזרה דרך היער – עולה דרך הערפילים, לקראת עין-כרם שאורותיה מרצדים מבעד לעצים השחורים. תכנון מסלול הנסיעה אקראי בכל פעם. הכול פתוח וכל השלטים מוּארים בחיצים ירוקים.
מדי פעם שוטרים מסמנים לי לעצור. אלומת הפנס שלהם – חטטנית ומבהילה – מצמצמת את אישונַי, חודרת פנימה ומאירה את תוכנו של הרכב. אנשי הלילה שותים ביום, כך שלא לכבודי מתכנסים, עתה כבכל לילה, אלה האוחזים במונופול על הנקמה האזרחית. הדבר ברור להם מיד; מספיק רק חצי מבט, וכבר מאיצים בי להסתלק. דווקא הם מכירים היטב את סימני ההיכר המבחינים בין אנשי הלילה לבין הנהגים המזדמנים לנתיביו. פנסיהם מוּנפים וחוזרים לבתר בשלווה רכה את העלטה, עד שילפתו בהם את הבא אחרַי, מקווים שיהיה זה אחד שאינו כרוך למערכת הסדרים שאותה אני משרת, שאליה אני כפוף. שוטרים חוסמים את הכביש ברכביהם. הם ניצבים על הכביש, מוכנים להיתקלוּת, ממתינים לה, לכם. אבל את מי תפגשו חוץ מהם בשעות כאלה? והיכן, למען האמת? שהרי אלה המרחבים של מי שחורג מהזמן האובייקטיבי, המרחבים של אלה הכפופים לסדֶר אחר. אותם צריך למצוא, אליהם צריך לדעת כיצד להגיע.
