אסופה עשירה ומרתקת של מכתבי זיגמונד פרויד, החושפת צדדים לא מוכרים באישיותו וביחסיו עם שבעים מכותבים שונים.
מופיעים בה מכתבים למרתה ארוסתו כשחיזר אחריה בלהט, מכתבים מטלטלים שבהם הוא מתעד את האנליזה העצמית שבמהלכה גילה את תסביך אדיפוס שלו, אגרות מלאות תשוקה לתלמידים, תשובות מחץ למבקרים, מכתבים נדיבים ומלאי רוך לצד מכתבים בוטים ואכזריים.
מכתביו מציגים את יחסו ליהודיותו, את תגובתו לעליית הנאצים לשלטון, לציונות, לאוניברסיטה העברית, את שגרת יומו כמטפל, את מחשבותיו על טלפתיה, על הפלות, הומוסקסואליות, אקולוגיה, סרטן וכלבים. לא רק את נפשו מיטיב הפסיכואנליטיקאי הראשון ללכוד ולהעביר לאגרותיו, אלא גם את נפשו המפרפרת של הקורא היום במכתביו, המרגיש כאילו היו ממוענים אליו.
הפסיכואנליקאי וההיסטוריון ערן רולניק, שתרגם, האיר וערך את המכתבים, מרחיב את היריעה בטקסטים פרשניים וחופשיים.
כך כתב זיגמונד פרויד בן ה-17 לחבר ללימודים:
חבר יקר, הפרופסור שלי אמר לי שהתברכתי במה שהרדר כינה "סגנון אידיוטי". הכוונה לסגנון שהוא גם טוב וגם ייחודי. מובן שהעובדה המפתיעה הזו הרשימה אותי ומיהרתי להפיץ אותה לכל עבר...
מן הסתם לא הבחנת עד עכשיו בכך שאתה מתכתב עם אמן השפה הגרמנית. אז עכשיו אני מייעץ לך כחבר, לא כבעל עניין, לאגור את מכתביי, לכרוך אותם ולשמור עליהם מכל משמר. לעולם אי אפשר לדעת.