מוקס נוקס

שמעון אדף

תיאור

זוכה פרס ספיר לשנת 2012.

 

המספר של מוקס נוקס מגולל את קורותיו של נער אחד בקיץ אחד, כשהיה בן שש־עשרה ועבד במפעל קיבוצי, ואת יחסיו עם שני נערים שם ועם מזכירת המפעל, אישה בודדה, שהוא חושד שהיא המאהבת של אביו, גבר דתי ומלא זעם. במקביל, בהווה שממנו הוא מספר, הוא נסחף לפרשיית אהבים עם אישה מבוגרת ממנו, שמעמידה בסכנה את גבולות האינטימיות ואת תחושת הוודאות שלו בעולם.

 

עלילתו של מוקס נוקס מעוגנת בעכשיו, וגם באז, אבל לא מזמן - הכול כאן, די קרוב אלינו: בתל אביב־יפו ובעיירה בדרום הארץ. נתוני הזמן והמקום המוכרים הללו וגם מטעני הנפץ החברתיים והתרבותיים האקטואליים, ששמעון אדף מטמין בסיפור שלו ואחר כך מפרק אותם.

 

מוקס נוקס הוא הרומן החמישי של שמעון אדף, והשני בטרילוגיית ורד יהודה, שחלקה הראשון הוא כפור (אפריל, 2010), וחלקה השלישי הוא ערים של מטה (נובמבר, 2012), כמו שאר חלקי הטרילוגיה גם הוא יכול להיקרא כיצירה עצמאית, אבל, במסגרת הטרילוגיה, הוא מבהיר את היחסים בין החלקים וחושף היבטים שאינם גלויים בכל חלק בפני עצמו. מוקס נוקס הוא רומן חשוף, רגיש, ההולך "על הקצה", מחוספס ופיוטי, מנוכר ומתמכר־ממכר של סופר ישראלי חידתי ומאתגר ביותר.

 

עוד מספרי שמעון אדף במגדלור

מתוך הספר

עד גיל עשר שברתי ארבע פעמים את עצם הבְּריח השמאלית. הפעם הראשונה אינה זכורה לי. אמי מספרת שהתגלגלתי מן המיטה שבה הושכבתי, אחת הכריות שגוננה עלי נשמטה גם היא, הייתי בן תשעה חודשים.

ניצחתי בחידונים מרובים, בתחרויות מקומיות, פניו של אבי ריחפו מעל הספרים בערבים, איזה בוהק פרוע של פנסי רחוב נמהל בשרֵפת האור של החדר, התמונה בשאול תחתיות של המוח עדיין כהה. התרגלתי לענות.

נסעתי לעתיד, דחפתי את התודעה שלי קדימה עד שהגעתי. לכל בר־בי־רב ידוע שהזמן עשוי חלקיקים זעירים שריק מפריד ביניהם. ראיתי חֲנָמַל, ראיתי סופות להט, ערים עשנות, הרים שנהפכו לבקעות. ראיתי נחלי זפת, ראיתי מערות כורכר, פרצים של יופי נוכרי.

בפעם השנייה ניסיתי לתפוס כדור שנבעט אלי חזק מדי, זרועי השמאלית נרתעה אל הבשר, עצם הבריח קרסה. הסתובבתי וגפי נתונה בשמינית, מתלה בד מקושח שקיבע את העצם, מכאיב, מגרד. לאחותי היו סברות משלה.

באביב מצאתי בגל האשפה מדריך לתִכנוּת, שפת מחשב קדמונית, נחשלת. קראתי עד תום, הזיתי לולאות ושגרות, תרשימי זרימה על נייר, משחקים ותוכניות לביצוע מטלות שאין בהן צורך.

אף שאבי הבטיח נסוג, הטיח שאין לו אמצעים לרכוש לי מחשב. התחננתי לאמי. טבלתי באור, הוגה, מסביבי התגבר הדר העולם. גם המייתו. אחותי גררה אותי דרך חורשת איקליפטוסים, בכיתה הובטח לי פרס על חידה שפתרתי, ביום המיועד נפלתי למשכב, כששבתי נשכח העניין.