מונית, פרי עטו של הסופר והתסריטאי המצרי ח'אלד אלחמיסי, ראה אור לראשונה בשנת 2007 והיכה מיד הדים בארצו. הוא נעשה לרב־מכר גם בעולם כאשר התברר שהוא חזה את העתיד להתרחש וניבא את המחאה העממית, שהפילה את הנשיא חוסני מוּבַּארכּ והעלתה (והפילה) את שלטון האחים המוסלמים.
הספר בנוי כ־58 שיחות של הכותב עם נהגי מוניות בקהיר בשנים 2006-2005. הנהגים מספרים לפי תומם על מצוקותיהם הכלכליות, על הדאגה לחינוך ילדיהם במערכת מִדרדרת, על הברוטליות, השחיתות והסדיזם של המשטרה, על כזביה של תעמולת השלטון באשר להישגיה של מצרים בתחום הכלכלה, ועוד. הם צופים בכל אלה בעין מפוכחת, צינית משהו. השיחות ממחישות כיצד כרסמו כל החוליים החברתיים־פוליטיים הללו בלגיטימיות של המשטר, שאכן קרס ב־2011.
בשם אלוהים, בן כמה הנהג הזה? ובת כמה היא המכונית הזו? לא יכולתי להאמין למראה עיני כשישבתי לידו. הקמטים על פניו היו רבים ככוכבים בשמיים, וכל קמט נדחק אל משנהו עד שיצרו פנים מצריות, כאלה המפוסלות בידי מוח’תאר. ידיו אחזו בהגה, וכאשר מתח או השיב את זרועותיו, יכולתי לראות את העורקים הבולטים, כאילו הם עורקי הנילוס שמרווים את האדמה היבשה, ברעד קל שלא הסיט את ההגה ימינה או שמאלה. המכונית המשיכה לנסוע קדימה איתנה ויציבה, ומעיניו, תחת העפעפיים הענקיים, נבעה שלווה פנימית, ששלחה אלי ואל העולם תחושה של ביטחון.
די היה לשבת לצדו – בהשפעת שדה המשיכה שנוצר סביבו – בכדי שאחוש שהחיים טובים. נזכרתי משוםֿ מה בזמר הבלגי החביב עלי ביותר, זַ’ק בְּרֶל, וכמה הוא טעה כאשר כתב בשירו המפורסם
למות זה לא משהו
למות זה לא מי יודע מה
אבל להזדקן… אוי להזדקן
אם ברל היה יושב ליד האיש הזה, כמוני עכשיו, הוא היה מוחק את השיר הזה.
אני: “אתה בוודאי נוהג הרבה שנים”.
הנהג: “אני נהג מונית משנת 48.”
לא תיארתי לעצמי שהוא במקצוע קרוב לששים שנה. לא העזתי לשאול אותו לגילו, אבל מצאתי את עצמי שואל לגבי התוצאה.
אני: “אני שואל את עצמי, מה התמצית של הניסיון הרב שלך, שאתה יכול לחלוק עם מישהו כמוני, כדי שאוכל ללמוד מזה?”
הנהג: “נמלה שחורה, על סלע שחור, בלילה אפל שחור משחור, שאלוהים זן ומכלכל אותה”.
אני: “למה אתה מתכוון?”
הנהג: “אספר לך סיפור שקרה לי החודש, כדי שתבין למה אני מתכוון”.
אני: “אנא, ספר”.
