התאומים מולו וצגאי ברחו מהקרבות בכפר שלהם באפריקה, ועכשיו הם גרים אצל קרובי משפחה בלי לדעת מה קרה להוריהם. מולו משכנעת את צגאי לצאת למסע מסוכן אל מעבר לים כדי למצוא את אבא ואמא, והיא תעשה הכל כדי להוכיח שגם תוכנית שנרקמת בדמיונה של ילדה, יכולה להתממש.
הסופרת תמר ורטה-זהבי והמאיירת סילביה כביב ממשיכות לספר את קורותיהם של מולו וצגאי, המבוססים על סיפורי בריחה של פליטים מאריתראה. הספר הראשון מולו וצגאי עובד לתיאטרון ויצר את הקרקע לאינספור מפגשים בין ילדים ישראלים למבקשי מקלט.
כותבת טלי כוכבי, הפנקס:
הוצאתו לאור של מולו וצגאי במציאות הישראלית הנוכחית בה משרד הפנים, ראש הממשלה, והמשטרה מתייחסים למבקשי המקלט כאל אויבים מסוכנים וחלקים משמעותיים בציבור תומכים במדיניותם הזאת, היא אקט ֿחתרני, אקטיביסטי ואמיץ והוצאתו של הספר לאור שלא במסגרת פרטית אלא באמצעות הוצאה לאור גדולה ומוכרת היא נדירה, אמיצה ומבורכת.
הימים הראשונים על הספינה עברו בנעימים. אמנם היה צפוף מאוד על הסיפון, אבל הספינה התקדמה במהירות צפונה. הנוסעים התיידדו זה עם זה והפכו למעין משפחה גדולה שסועדת יחד ומתפעלת יחד מהזריחות ומהשקיעות שמקרבות אותם ליבשה. ביום הרביעי להפלגה, בדיוק כשהיבשה נראתה באופק, התחיל לרדת גשם. הגשם הפך לסערה. הספינה שהיתה להם כבית היטלטלה בין הגלים, מאיימת לפלוט את הנוסעים לים... צגאי, שלמד להתכונן לרע מכל, שלף מכיסו את הברזל החד שמצא... וחתך במהירות את החבל שהצמיד את אחת מסירות ההצלה אל מעקה הספינה. הוא לקח את התיקים שאמא תפרה להם וצעק לאחותו ולשרה לקפוץ מיד לסירת ההצלה... איש נוסף ניסה לקפוץ לסירה ההצלה, אבל החמיץ אותה ונפל למים... לאור הברקים, שהציתו את העולם באור אימים, הם ראו את הספינה הטובעת... שרה פרצה בבכי מר.
