לעולם אל תיתן לי ללכת

קאזואו אישיגורו

שם מקור: Never Let Me Go

תיאור

לעולם אל תיתן לי ללכת הוא פסגת יצירתו עד כה של קאזואו אישיגורו, סופר בריטי ממוצא יפני, חתן פרס נובל לספרות

לשנת 2017.

 

הספר מסופר מפי המספרת באוזני עמיתיה בסוף שנות

התשעים של המאה העשרים, ולכן, בניגוד לטענה הנפוצה,

אין זה ספר מדע בדיוני. אישיגורו בודה מציאות מקבילה, מעין אנגליה אלטרנטיבית, אשר בה, בתחילת שנות השישים של המאה העשרים, חוסלו הסרטן ומחלות הלב. על רקע זה הוא מספר סיפור אהבה מתמשך בין שתי צעירות וצעיר, קשר שמוטל עליו צלו הכבד של מסלול חיים אשר שלביו, מטרתו וסופו קובעו מראש, ללא מפלט.

 

העולם שברא אישיגורו מטיל אלומת אור על חיינו־שלנו, חיים שבהם הנפש הייחודית, האוטונומית, והחירות של הפרט לשלוט בגורלו, הן רק אשליה, והחִברוּת הופך אותנו בלי משים ליצורים שימושיים, כמו מתוכנתים למסלוליהם, לאנשים שדיבוריהם, מחוותיהם ומעשיהם הם "ציטוטים". כך שב אישיגורו ומגלה - כפי שכתבו עליו שופטי הנובל - "את התהום שמתחת לתחושה הבדויה של הקשר שלנו עם העולם".

 

 

מתוך הספר

שמי קֶתי ה'. אני בת שלושים־ואחת, ואני סועדת כבר יותר מאחת־עשרה שנה. זה נשמע לא מעט, אני יודעת, אבל למעשה הם רוצים שאמשיך לשמש עוד שמונה חודשים, עד סוף השנה. אז אסגור כמעט שתים־עשרה שנה בדיוק. טוב, אני יודעת שהעובדה שהייתי סועדת זמן רב כל־כך לא אומרת בהכרח שחושבים שהתפקוד שלי מדהים. יש סועדים ממש טובים שהתבקשו להפסיק אחרי שנתיים או שלוש בלבד. ועולה על דעתי לפחות סועד אחד שהמשיך לאורך כל ארבע־עשרה השנים, אף־על־פי שהיה אפס גמור. אז אני לא מנסה להתרברב. עם זאת, אני יודעת בהחלט שמרוצים מעבודתי, ובסך־הכל גם אני בעצמי מרוצה. התורמים שלי נטו תמיד לעשות הרבה מעבר לציפיות. תקופות ההחלמה שלהם היו מרשימות, וכמעט אף־אחד מהם לא הוגדר כ"נסער", אפילו לא לפני התרומה הרביעית. בסדר, עכשיו אולי אני כן מתרברבת. אבל חשוב לי מאוד להיות מסוגלת לעשות את העבודה היטב, בעיקר הקטע הזה שהתורמים שלי יישארו "רגועים". פיתחתי לי מין אינסטינקט בקשר לתורמים. אני יודעת מתי להיות בקרבתם ולעודד אותם, ומתי להניח להם לנפשם; מתי להקשיב לכל מה שיש להם לומר, ומתי פשוט למשוך בכתפיים ולהגיד להם לצאת מזה.