"קניתי את החלב," אמר אבי. "יצאתי מהמכולת הפינתית ושמעתי משהו מוזר מעלי. זה היה צליל שנשמע ככה: טאממ-טאממ. הסתכלתי למעלה וראיתי מין צלחת ענקית כסופה מרחפת באוויר מעל רחוב מַרְשֶל. היי, אמרתי לעצמי. "זה לא משהו שרואים כל יום. ואז קרה דבר מוזר".
הדברים נעשים אפילו מוזרים עוד יותר בסיפור מצחיק על מסע בזמן, על קורנפלקס ובעיקר על אבהות, המסופר ביד האמן של ניל גיימן ומאויר נפלא על ידי סקוטי יאנג.
אדם יקר שקורא מכתב זה,
הכול התחיל כמדומה לפני כמעט עשרים שנה, כשכתבתי את הספר "היום שבו החלפתי את אבי בשני דגי זהב". זה ספר על ילד שהחליף את אביו בשני דגי זהב. הוא משעשע למדי.
זה מה שהאבא בספר עושה: הוא מוחלף בדברים; הוא לא שם לב שהוא מוחלף בדברים; הוא קורא את העיתון. בשלב מסוים, קצת לפני שיאו של הספר, הוא אוכל גזר. זה לא תיאור חיובי במיוחד של אבהות, נכון?
ומאז אנשים מעניקים אחד לשני את הספר הזה בימי האב.
ומאז יש לי ייסורי מצפון. כאבא. כאדם. אנשים קראו את הספר שלי, ולמדו ממנו שאבות הם אדישים, קוראי עיתונים, ולפעמים גם גְלָמים מוּסָחֵי־דעת ואוכלי גזר.
גמרתי אומר לעשות משהו בנידון. החלטתי לכתוב ספר שבו האבא יעשה את כל הדברים המרגשים שאבות בעולם האמיתי עושים בדרך כלל.
הוא ילך לקנות חלב לארוחת הבוקר של הילדים שלו.
חוץ מזה, יקרו לו גם כל שאר הדברים שקורים כשהולכים לקנות חלב. הוא יימלט מחייזרים ירקרקים ושמנוניים, ייאלץ על ידי פירטים מהמאה השמונה־עשרה לצעוד על קרש, יינצל על ידי סְטֵגוֹזָאורוּסית־פרופסור שנוסעת בזמן בכדור־פורח,* כמעט יוקרב לאֵל הר געש, יילחם בערפדים, וכמובן, יציל את העולם.
[* וגם ממציאת הכפתור.]
וכל זה בלי להזכיר את סוסות הפוני. או את משטרת החלל הדינוֹזָאורִית. למרבה המזל, החלב כל הזמן נמצא איתו, והוא צריך להיזהר כי החלב עלול להרוס את היקום כולו.
"למרבה המזל, החלב", הוא הספר היחיד שלי שעוסק ב"שאלות הגדולות". השאלות שאיש לא מעז לשאול. שאלות כמו:
מה יקרה אם נפתח את דלתה של חללית וניתֵן לרֶצֶף זמן־החלל להיכנס פנימה? האם חייזרים מרושעים יבנו מחדש את כדור הארץ ויחליפו את כל העצים בכריות צבעוניות, ואת אוסטרליה יחליפו בצלחת מעוצבת ענקית עם תמונה של אוסטרליה? האם אנו חיים בהווה כפי שאנו חושבים, או שאולי בעצם אנחנו חיים בעתיד הרחוק מאוד, כמו שטוענת פרופסור סְטֵג?
יש בספר תמונות, הרבה מאוד תמונות, ואת כולן צייר סקוטי יָאנְג: איש שיודע להבחין בין שני קצותיו של עט, ומצייר בקצהו המחודד; איש שקיבל פרסים על האיורים שלו; איש שיודע איך נראית סטגוזאורוסית שנוסעת בזמן בכדור־פורח; הוא איש עשוי ברונזה.
לא אמרתי שבספר יש גם דגי פירָאנָה, אז כן, יש דגי פיראנה. אפשר להגיד.
למרבה מזלו של היקום, יש בספר גם חלב. הידד! והוא גם משעשע למדי.
אני בהחלט מצפה להכרת התודה של אבות בכל רחבי העולם. כשהם יסיימו לקרוא את העיתון, כמובן.
שלכם,
ניל גיימן
