לימונוב

עמנואל קארר

  • תרגום: עמית רוטברד
תיאור

העיתונאי והסופר הצרפתי עמנואל קארר מציג בספר מרתק זה את סיפור חייו הלא-יאומן של המשורר, הדיסידנט, האמן, המהפכן ואחד מפראי-האדם המרתקים שיצאו מברית המועצות המתפוררת: אדוארד לימונוב. 

קשה לשים את האצבע על הדבר שהופך את לימונוב לדמות ראויה לציון - יש משוררים טובים ממנו, אמנים טובים ממנו ומהפכנים מוצלחים ממנו. ובכל זאת לימונוב הוא דמות שקשה להינתק ממנה במהלך הקריאה. הוא נולד באוקראינה בזמן מלחמת העולם השנייה, לשני הורים שהיו קומוניסטים מסורים מהמעמד הנמוך (כלומר - לא בעלי תפקיד חשוב במנגנוני השלטון). בגיל הנעורים כבר החל לפתח התנגדות לדרכי החשיבה הסובייטיות וחבר לכמה חבורות של פרחי-משוררים ומהפכנים-של-נייר, שעסקו בביקורת על יצירתם של אחרים יותר מאשר ביצירה משל עצמם. משם המשיך לימונוב אל קייב בירת אוקראינה והלאה משם, אל מוסקבה, לראות איך מהפכנים אמיתיים חיים. המסלול שעבר לאחר מכן כמעט בלתי נתפס: קלושאר בפריז, משרת בדירת יוקרה בניו יורק, סופר זועם שכתביו נאסרים לפרסום בבריה"מ, לוחם ותומך בסרבים במלחמת הבלקן (כלומר, בצד ה"לא נכון", מעשה שהחריד את חבריו ואוהדיו). עם התפרקות הקומוניזם, חזר לבריה"מ ונעשה ראש מפלגה בעלת סממנים פשיסטים שגם ישב בכלא. כיום, בגיל 70, הוא נחשב לאחד מהמתנגדים הקולניים ביותר לנשיא הכל יכול של בריה"מ, ולדימיר פוטין. 

הספר כתוב כרומן, וקשה להניח אותו מהיד - הוא יסחוף אתכם מהשנייה הראשונה, יעטוף אתכם במהירות עצומה בפרטים המצמררים והמרתקים של החיים במדינות בריה"מ לשעבר לאחר השתלטות הקפיטליזם החזירי והאוליגרכים על המדינה, על מדיניות חיסולים חשאיים, על מחנות הגלייה שפועלים עד היום - וכל זה בכתיבה נפלאה, מרירה-מצחיקה, ובעיקר מרתקת עד השנייה האחרונה. ספר מ-ע-ו-ל-ה!

מתוך הספר

עד שחוסלה אנה פוליטקובסקאיה בחדר המדרגות של בניין מגוריה, ב–7 באוקטובר 2006, רק האנשים שהתעניינו מקרוב במלחמות צ'צ'ניה הכירו את שמה של העיתונאית האמיצה הזאת, מתנגדת מוצהרת למדיניותו של ולדימיר פוטין. בן–לילה, פניה העצובים והתקיפים הפכו במערב לסמל של חופש הביטוי. בדיוק סיימתי אז לצלם סרט דוקומנטרי בעיר רוסית קטנה, נמצאתי לעתים קרובות ברוסיה, ולכן, ברגע שפורסמה הידיעה, הציע לי מגזין כלשהו לעלות על הטיסה הראשונה למוסקבה. המשימה שלי לא היתה לחקור את נסיבות מותה של פוליטקובסקאיה, אלא לשוחח עם אנשים שהכירו אותה ואהבו אותה. כך העברתי שבוע במשרדי נוֹבַאיה גאזֵטָה, העיתון שבו היתה כתבת–כוכבת, ששימשו גם את האגודה להגנה על זכויות האדם ואת הוועד שהקימו אמהות של חיילים שנהרגו או שנפצעו בצ'צ'ניה. המשרדים הללו היו זעירים, מוארים בקושי, מצוידים במחשבים ישנים. גם הפעילים שאירחו אותי היו בדרך כלל מבוגרים, מספרם המועט היה די פתטי. זה היה חוג חברתי קטן, שכולם הכירו בו את כולם, ובמהרה הכרתי בו את כולם גם אני. החוג החברתי הזה היה למעשה האופוזיציה הדמוקרטית היחידה ברוסיה.