לא העזנו לדעת

איריס לעאל

תיאור

כמה שבועות לאחר הלילה הנורא ההוא פונה אישה אל בעלה ואבי ילדיה ומשחזרת לו מה קרה וכיצד, מספרת וגם מטיחה, מתפייסת, והשיחה מתפרסת על פני שנים. "כלפי חוץ התמודדנו עם זה יפה," היא אומרת, "אבל הצער, כמו קוטל עשבים, ממית גם את מה שנמצא קילומטרים ממנו."

 

ביסוד השיחה בשורה שאין קשה ממנה - מותו של אדם צעיר במלחמה חסרת תוחלת. המשפחה כולה נשאבה אז לתוך החלל שנפער בה, התלכדה בשבעה במושב בצפון, עד שהסחרור התחיל להרחיק זה מזה את מי שעוד שמרו בלבם טינות ישנות: אחים, גיסות, בני דודים. כולם הסתחררו במערבולת.


שניים נפלטו מתוכה, המספרת ובעלה. מה שחיבר ביניהם מאפשר לאחר שנים את השיחה הזאת, שעולה מתוכה, בצד הכאב המסרב להיעלם, גם אהבה גדולה. העובדות הכלליות מוכרות לכל ישראלי - איך נפתח סבב האלימות ואיך הסתבך - אבל כאן משפחה אחת בהתמודדותה, וזוג אחד, איריס ותמיר, עם זיכרונותיו מן התקופה ההיא: אלה שכך בדיוק קרו, ואלה שנילושו בנפש המתבוננת לתוך עצמה בלי שום הנחות, אך גם בעדנה מאוחרת. 

בספר אמיץ זה מעזה איריס לעאל להישיר מבט נוקב אל נבכי ההוויה הישראלית ולהאיר שם את אחד האזורים הטעונים ביותר, אם לא הטעון מכולם, ולתת לו ביטוי אישי עמוק, חד פעמי, מדויק וחסר פשרות.

 

עוד מספרי איריס לעאל במגדלור

מתוך הספר

יש אנשים שבשעת מצוקה מסדרים את הבית, משנים את מיקום הרהיטים, מוסיפים קישוט. אני מטאטאת. אני מטאטאת כשהכתיבה נעשית בלתי נסבלת, טאטאתי רק לפני רגע. אני מטאטאת, על כל המשמעויות הכפולות והמשולשות שיש לפועל הזה. כשאיבדתי את הירושה, לקחתי מטאטא ממקומו במרפסת השירות הקטנה של המטבח וטאטאתי את ביתה של סבתי כרוח סערה, התכוננתי לאחסן את צערי במקום שהתפנה על המדף, באותו ארון שהסתתרתי בו פעם מאמי. "תפסיקי להשוויץ, אירלה", סבתי אמרה לי במורת רוח, וכיוון שלא הפסקתי לטאטא, היא צעקה אחריי: "למה את עושה דרמטיקה", וגם הוסיפה: "זה לא היה כזה מציאה גדולה, השמאטע של אבא שלך", וכל החום אזל בבת אחת מגופי, ואני נסוגותי אל המקום ההוא בעצמותיי ששוכן בו הצער שאין לו מרפא.

גם באמצע הלילה הנורא ההוא, כשהטלפון צלצל, טאטאתי ולא הפסקתי אלא כדי לעשן וחיכיתי שתגמור כבר לדבר עם אחיך ושהילדים יפסיקו לבכות ושנוכל לחזור לשגרה ולהעמיד פנים שכלום לא קרה.