לא העזנו לדעת

איריס לעאל

  • עריכה: משה רון, יובל שמעוני, דבורה נגבי ומאיה פלדמן
תיאור

כמה שבועות לאחר הלילה הנורא ההוא פונה אישה אל בעלה ואבי ילדיה ומשחזרת לו מה קרה וכיצד, מספרת וגם מטיחה, מתפייסת, והשיחה מתפרסת על פני שנים. "כלפי חוץ התמודדנו עם זה יפה," היא אומרת, "אבל הצער, כמו קוטל עשבים, ממית גם את מה שנמצא קילומטרים ממנו."

 

ביסוד השיחה בשורה שאין קשה ממנה - מותו של אדם צעיר במלחמה חסרת תוחלת. המשפחה כולה נשאבה אז לתוך החלל שנפער בה, התלכדה בשבעה במושב בצפון, עד שהסחרור התחיל להרחיק זה מזה את מי שעוד שמרו בלבם טינות ישנות: אחים, גיסות, בני דודים. כולם הסתחררו במערבולת.


שניים נפלטו מתוכה, המספרת ובעלה. מה שחיבר ביניהם מאפשר לאחר שנים את השיחה הזאת, שעולה מתוכה, בצד הכאב המסרב להיעלם, גם אהבה גדולה. העובדות הכלליות מוכרות לכל ישראלי - איך נפתח סבב האלימות ואיך הסתבך - אבל כאן משפחה אחת בהתמודדותה, וזוג אחד, איריס ותמיר, עם זיכרונותיו מן התקופה ההיא: אלה שכך בדיוק קרו, ואלה שנילושו בנפש המתבוננת לתוך עצמה בלי שום הנחות, אך גם בעדנה מאוחרת. 

בספר אמיץ זה מעזה איריס לעאל להישיר מבט נוקב אל נבכי ההוויה הישראלית ולהאיר שם את אחד האזורים הטעונים ביותר, אם לא הטעון מכולם, ולתת לו ביטוי אישי עמוק, חד פעמי, מדויק וחסר פשרות.

 

עוד מספרי איריס לעאל במגדלור

מתוך הספר

כשהייתי בת שנתיים נעלמה אמי. שנתיים או שלוש אחר כך משכן אותי אבי בבני ברק אצל הוריו, מהגרים מפולניה, ניצולי שואה ש־20 שנה אחריה עדיין היו רעועים עד מאוד.

הם דיברו ביניהם יידיש, כפי שעשו רוב דיירי הבניין החרדים, ואחרי שהתחלתי להתמצא בלי קושי בשפתם, כדרכם של ילדים, עברו לפולנית. כשדיברו איתי עברית שגו לא מעט. עד היום אני שואבת הנאה אידיוטית מהשימוש בביטויים קור קלפים או החיים מימשכים.

ואז קיבל אבי הצעה ממשרד החקלאות ונסע לשליחות באפריקה, צמד מילים שעד היום משפיע עליי כמו עילפון של הרעלת קיבה. בהיעדרו השאיר לי את הכורח לדמיין, להמציא את החלקים החסרים של כל סיפור שהושמע לי, להיעשות סופרת בעל כורחי.

כל ילדה נטושה היא בילבי בת גרב. אבי היה הגיבור של הרפתקאות כה רבות, ולילותיי התמלאו כך בחלומות על סוואנות שבהן אריות וקרנפים דולקים בראש מורכן אחרי הג'יפ הפתוח שהוא נוסע בו. כשהגיע לביקור קצר בתום השנה הראשונה, הוא הושיב אותי בנוקשות על ברכיו, ואני הרמתי את אצבעותיו המוכתמות מניקוטין אל אפי ורחרחתי את קצותיהן, דמיינתי אותן קוטפות וממוללות פולי קפה, אף על פי שהתמחה רק בגידולי כותנה. כששאל אותי מה ארצה שיביא לי מאפריקה כשיחזור, לא היססתי לבקש ממנו קוף אמיתי.