סיפוריה של פלאנרי אוקונור נעים על התפר הדק שבין היומיומי למחריד, והקורא בהם עשוי למצוא את עצמו נחרד דווקא ברגעים היומיומיים שבהם ולהיפך - חש שלווה ברגעיהם המחרידים. דומה שאוקונור ניחנה או נענשה בעין שאינה נעצמת לעולם ובה היא רואה כל עוול, כל טינה, כל שערה סוררת, כל טיפת זיעה מעל שפה עליונה מתחסדת. המתחסדים הם חלק ניכר בגיבורי סיפוריה של אוקונור, אלה המאמינים כי דרכם היא דרך קדושה, ראויה, ואילו השאר אינם זכאים לעבור בשערי גן עדן או אפילו לשבת מקדימה באוטובוס. אך היא אינה חוסכת את שבטה גם מאלה המתיימרים לדבוק במודרנה, להאיר את עיני הבורים ולהביא את בשורת השוויון לעולם, כי כאשר הם מתעטפים בצדקתם כליברלים כדי לסייע לכאורה לנדכאים הם רומסים בדרך את כבודם המועט של אלה שאינם מוכנים "לראות את האור".
פלאנרי אוקונור נולדה בסוונה שבג´ורג´יה ב־1925. כשהלכה לעולמה בגיל 39 (1964) ממחלת הזאבת, איבדה אמריקה את אחת מסופרותיה המוכשרות ביותר בשיא כוחה. אוקונור התגוררה רוב חייה בחווה של הוריה בג´ורג´יה, וסיפוריה מתרחשים לרוב באזורים אלה של ארצות הברית. אמונתה הקתולית וביקורתה החריפה על ההפרדה הגזעית באמריקה מקבלות ביטוי רב בכתביה.
"הרופא אמר לאמא של ג'וליאן שהיא מוכרחה לרזות בשמונה קילו בגלל לחץ הדם שלה, אז בימי רביעי בערב ג'וליאן נאלץ לקחת אותה העירה באוטובוס לקבוצת ההרזיה בימק"א. קבוצת ההרזיה נועדה לבחורות עובדות מעל גיל חמישים, במשקל שבעים וחמישה עד תשעים קילו. אמו היתה אחת הרזות שם, אבל היא אמרה שגברות אינן מגלות את גילן ומשקלן.
היא לא היתה מוכנה לנסוע לבדה באוטובוס בערב מאז האינטגרציה, ומכיוון שקבוצת ההרזיה היא אחת ההנאות המעטות שלה, אמרה והיא נחוצה לבריאות שלה וגם בחינם, ובהתחשב בכל מה שהיא עושה למענו, ג'וליאן יכל לפחות להטריח את עצמו ולקחת אותה לשם. ג'וליאן לא אהב לחשוב על כל מה שהיא עושה למענו, אבל מדי יום רביעי בערב חרק שיניים ולקח אותה."
