"מבחינתם של בעלי החיים, כל יום הוא טרבלינקה", כתב הסופר יצחק בשביס זינגר בסיפורו כותב המכתבים. בספר העיון שלפנינו, צ'רלס פאטרסון, היסטוריון אמריקאי שהתמחה בחקר השואה, משלב מצע מחקרי מפורט וחשיבה אמיצה כדי להציג את השאלות העולות מהשוואה מטרידה זו: מהו הקשר בין ניצולם השיטתי של בעלי חיים לבין דיכויים של בני אדם? כיצד מערכי המחשבה ודפוסי הלשון המשתיקים את סבלם של בעלי חיים מתועלים ומנוצלים למחיקת סבלם של קורבנות אנושיים? כיצד מתופעלת ה"חיה" כמרחב מוּקְצֶה, שהעמים והקבוצות המוגלים אליו מנוּשָלים מאנושיותם, לעתים קרובות כצעד לקראת השמדתם הפיסית?
המאה העשרים טוענת את השאלות הללו בדחיפות מיוחדת: פאטרסון עומד על הזיקה בין ההשמדה ההמונית של בעלי החיים - ששיאה בבית המטבחיים המודרני - לבין השמדתם המתועשת של בני האדם, שקיבלה את ביטויה המפלצתי בשואה. הוא מראה כיצד מהנדסי המוות ההמוני שאלו מתעשיית הבשר דגמי פעולה, אסטרטגיות רטוריות וטכניקות המתה, ומנתח ראיות ומחקרים החושפים את הדרך המובילה מבית המטבחיים לשערי אושוויץ.
פאטרסון מלווה את מחקרו בעדויותיהם של ניצולי שואה וגרמנים בני התקופה, וכן בעיון מקיף ומטלטל ביצירתו של יצחק בשביס זינגר. כל אלה מובילים אותו אל ההכרה, כי האידיאולוגיה של ההשמדה המתועשת מוסיפה להשחיז את להביה בקרבנו; שעריו של אושוויץ נפתחים מדי בוקר, בחריקת דלתותיהם של מיליוני משחטות, מפעלי בשר ומעבדות ניסויים.
עליונות אנושית וניצול בעלי החיים
במאמר משנת 1917 נדרש זיגמונד פרויד לסוגיית העליונות האנושית מנקודת מבט היסטורית: "במהלך היעשותו לבן תרבות, קנה לו האדם עמדת שליטה ביחס לאחיו בני ממלכת החי. משלא הסתפק בעליונות זו, פנה האדם להקים חיץ בין טבעו לבין טבעם של יצורים אלו. הוא הכריז עליהם כמשוללי תבונה, ובה-בשעה ייחס לעצמו נשמה אלמותית, והתכחש בשם מוצאו האלוהי לכל זיקה קהילתית בינו לבין ממלכת החי". פרויד כינה את העליונות שתבע לעצמו האדם על פני שאר היצורים החיים "שיגעון-הגדלות של האדם".
מאות אחדות קודם לכן הביע הסופר הצרפתי מישל מונטיין (1533 - 1592) עמדות דומות באשר ל"זכויות-היתר המפליגות שהאדם נוטל לעצמו ביחס לצורות קיום אחרות". הוא האמין כי "מחלתו החמורה והעתיקה ביותר של האדם" היא דעתו הקדומה על עצמו; "האדם הוא השברירי שבכל היצורים, כשם שאין בכל הבריאה מי שמיטיב ממנו להמיט פורענויות — ובכל זאת אין עוד ברייה יהירה וזחוחה כמותו... היצור האומלל ומעורר הרחמים הזה, שאפילו בטבעו-שלו אין הוא מושל, מרהיב לראות בעצמו אדוניו של היקום כולו. האם ניתן לדמיין דבר-מה נלעג יותר מזה?" מסקנתו של מונטיין: "אין זאת אלא שגאוות פְּתָאים ועקשנות לשמה, ולא שיקול נבון, הם שהשיאו אותנו להמליך עצמנו על החיות האחרות, להיבדל מתנאי חייהן ולהחרים את חברתן".
פרק זה מתחקה אחר הפצעתה של ההפרדה הגדולה בין האדם לבין החיות האחרות ועמה עקרון "החזק צודק", המכתיב את יחסו של האדם למינים אחרים - "היהירות האנושית", בלשונו של מונטיין, "שיגעון הגדלות של האדם", בלשונו של פרויד.