מהדורה מחודשת לקלסיקה של אמיל אז'אר (רומן גארי), שראתה אור בשנת 1975 ושנה אחר כך גם בעברית (עם עובד).
המספר הוא ילד ערבי הגדל בביתה של זונה לשעבר, שמתפרנסת מטיפול בילדיהן של חברותיה למקצוע. הסיפור מצייר את דמותה המרשימה של אישה זו - יהודייה שנולדה בפולין, הגיעה לצרפת וחיתה את אימי השואה - ואת ההווי הססגוני של רובע בלוויל בפריס, המאוכלס ברובו במהגרים ערבים, יהודים ושחורים.
ספר מיוחד במינו, עצוב ומצחיק ומרתק, שזכה בפרס גונקור לשנת 1975, היה רב מכר עולמי וגם בישראל, ועובד בשנת 1977 לסרט קולנוע זוכה אוסקר בבימויו של משה מזרחי ובכיכובן של סימון סיניורה ומיכל בת-אדם.
הדבר הראשון שאני יכול לספר לכם הוא שגרנו בקומה השישית בלי מעלית, ושבשביל גברת רוֹזה, עם כל הקילוגרמים שלה ועם שתי רגליים בלבד, זה היה ממש מקור חיים יום-יומי, נוסף לכל שאר הצרות והדאגות. היא הזכירה לנו את זה בכל פעם שלא התלוננה על דבר אחר, כי נוסף לכול היתה יהודייה. גם מצב בריאותה לא היה טוב, ואני גם יכול לומר לכם מיד, שהיא היתה אישה שהגיעה לה מעלית.
הייתי ודאי בן שלוש כשראיתי את גברת רוזה לראשונה. לפני כן אין זיכרון וחיים באי-ידיעה. מאי-הידיעה נפטרתי בגיל שלוש או ארבע, ולפעמים אני מצטער על כך.
היו הרבה יהודים, ערבים ושחורים אחרים בבֶּלוִיל, אבל גברת רוזה נאלצה לטפס את שש הקומות לבדה. היא היתה אומרת שיום אחד תמות על המדרגות, וכל הילדים היו מתחילים לבכות, כי כך עושים תמיד כשמישהו מת. היינו שם לפעמים שישה או שבעה ולפעמים יותר.
בתחילה לא ידעתי שגברת רוזה מטפלת בי רק בגלל ההמחאה שהיא מקבלת בסוף החודש. כשנודע לי, הייתי כבר בן שש או שבע וחטפתי הלם לשמוע שמשלמים בשבילי. חשבתי שגברת רוזה אוהבת אותי חינם ושאנחנו חשובים זה לזה. בכיתי כל הלילה, וזוֹ היתה האכזבה הגדולה הראשונה בחיי.
