האקדח שהיה מונח כל השנים במגירה יורה כבר בעמוד הראשון של הרומן הקצר והחזק ככה זה קרה של נטליה גינצבורג. לגיבורת הסיפור נותר רק לשבת על הספסל בגינה הציבורית ולנסות לספר לעצמה איך קרה שירתה בבעלה. והיא מתחילה מן היום הראשון, מן הרגע שבו נפגשו.
במשפטים פשוטים, שגינצבורג שאפה ש"ייראו כמו סְטירה", נפרש כאן סיפורה של אשה שהתחתנה כדי ש"תמיד נהיה יחד, ובכל שעה אדע איפה הוא" - אבל לא ידעה איזה שמות לתת לדברים שהיא מרגישה, למה שעובר עליה.
נוסח קודם של תרגום יצירת מופת זו לעברית התפרסם בספריה החדשה בקובץ קולות הערב (1994).
אמרתי לו: "תגיד לי את האמת", והוא אמר: "איזו אמת?" ושירטט בחיפזון משהו בפנקס שלו והראה לי, רכבת ארוכה-ארוכה עם עננת עשן שחור עבה, והוא מציץ מן החלון ומנופף לשלום במטפחת שלו.
יריתי לו בין העיניים.
הוא אמר לי להכין לו את התרמוס לנסיעה. ניגשתי למטבח והכנתי תה, הוספתי את החלב והסוכר ושפכתי לתרמוס, הברגתי היטב את הכוסית, ואחר-כך חזרתי לחדר-העבודה. ואז הוא הראה לי את הרישום, ולקחתי את האקדח מהמגירה במכתבה שלו ויריתי בו. יריתי לו בין העיניים.
אבל כבר הרבה זמן חשבתי שזה מה שאעשה לו, בְּהזדמנות זו או אחרת.
לבשתי את מעיל-הגשם והכפפות ויצאתי. שתיתי קפה בבָּאר והתחלתי להסתובב בעיר בלי מטרה. זה היה יום צונן, ונשבה רוח קלילה עם ניחוח גשם. התיישבתי על ספסל בגינה הציבורית והסרתי את הכפפות והתבוננתי בכפות ידי. הסרתי את טבעת הנישואים ושמתי אותה בכיס.
