וזרח השמש נחשב מיד עם צאתו לאור לרומן גדול וביסס את מעמדו של ארנסט המינגוויי כאחד מאמני הפרוזה החשובים בתקופתו. הספר מבטא, אולי יותר מכל ספר אחר, את תחושת החרדה שפקדה את הדור שלאחר מלחמת העולם הראשונה אשר כונה הדור האבוד. סיפור יפהפה זה על חבורה של גולים אמריקאים ואנגלים בשנות השלושים לחייהם – ליידי ברט אשלי, ארוסה השתיין מייק קמפבל, המתאגרף היהודי האומלל רוברט כהן, והסופר הציני ביל גורטון מייצג את העידן של פשיטת-רגל מוסרית, מוות רוחני, אהבה לא-ממומשת ואובדן האשליות.
ג'ייק בארנס, המספר של המינגוויי, שנפצע במלחמה באיבר מינו והפך אימפוטנט, הוא לב-ליבו ונשמתו של הספר. העלילה מונעת על ידי ההתמוטטות החברתית שלאחר מלחמת העולם הראשונה ועל ידי האלכוהול. חבורת הגולים, המשועממים משתייה וריקודים בבתי הקפה של פריז, יוצאת לשבוע הפייסטה בעיירה בספרדית פמפלונה. הייצוג של אורח החיים הנהנתי בגדה השמאלית של פריז בשנות העשרים, מול התיאורים הריאליסטיים של מלחמות-הפרים בספרד, ומעל הכול סגנונו המיוחד של המינגוויי, הפכו את הספר ליצירה על-זמנית שהשפיעה על דורות רבים של כותבים וקוראים.
רובּרט כּהן היה פעם אלוף האיגרוף במשקל בינוני של פרינסטון. אל תחשבו שאני כל־כך מתרשם מהתואר, אבל כהן החשיב אותו מאוד. הוא לא אהב איגרוף, לאמיתו של דבר הוא שנא את זה, אבל הוא למד להתאגרף, בכאב גדול ובאופן יסודי, כדי לכפר על רגשות הנחיתות והבושה שהוא הרגיש עקב כך שבפרינסטון התייחסו אליו כיהודי. הידיעה שהוא יכול להפיל כל אחד שהתנשא עליו גרמה לו מין נינוחות פנימית, למרות שבהיותו בחור חביב וביישן מיסודו, הוא מעולם לא נלחם מחוץ לזירת האימון. הוא היה התלמיד הכוכב של סְפַּיידֶר קֶלִי. ספיידר קלי לימד את כל הג'נטלמנים הצעירים שלו להתאגרף כאילו הם במשקל נוצה, ולא חשוב אם הם שקלו חמישים וחמישה קילוגרם או מאה וחמישה. אבל כנראה שלכהן זה התאים. הוא באמת היה מהיר מאוד. הוא היה טוב כל־כך, שספיידר הזדרז לשלוח אותו לקרבות מול מתאגרפים כבדים ממנו, ושיטח לו את האף לצמיתות. זה הגביר את הסלידה של כהן מאיגרוף, אבל זה גם גרם לו מין סיפוק מוזר, וזה בלי ספק שיפר את האף שלו. בשנה האחרונה שלו בפרינסטון הוא קרא יותר מדי והתחיל להרכיב משקפיים. אף פעם לא פגשתי מישהו מהמחזור שלו שזכר אותו. הם אפילו לא זכרו שהוא היה אלוף האיגרוף במשקל בינוני.
