סטודנט לשפות עתיקות עובד לפרנסתו בבית חולים פסיכיאטרי. במחלקה סגורה הוא פוגש בחוסה בשם שרה ומנסה לסייע לה.
ניסיונותיו לעזור לה ולהבין אותה כושלים. הוא נשאב לתוך ההזיה שלה, מפנים לתוכו את כאבה, ועל אף שרשתית העין שלו פגומה, נדמה שהוא מצליח לראות מרחבים אחרים, לדווח מתוך הנפש פנימה. אבל אוזלת היד משתלטת עליו, הוא מרגיש אשם. הוא מחליט לעזוב את המחלקה ונסוג אל שפת הים, מובס.
הרשתית, ספר הפרוזה השני של עידן צבעוני, עורך הוצאת רסלינג, היא יצירה לילית, עירונית ואחוזת תזזית, הפורשת רשת של שאלות הקשורות לשיגעון: האם אפשר להבין אותו? האם יש לו מענה? ומהם גבולות האמפתיה?
בזמן האחרון אני מנסה להתרכז בנוף, לזכור אותו, מחשש שלא אראה אותו שוב. הלב עומד. עיני המרצדת מול המראה עודנה מבקשת לספר את גורל הדמעה (אבוי לדמעה שרוצה לרדת). הלשון שותקת. אני מניח לבושה ולכפרה לתווך את חיי, שכן משעה שלא איבדה דבר הלשון שוב אינה יכולה להחזיר דבר.
הבקרים עודם קרירים וצלולים. והוא, עם מי יחלוק את צערו, את כיעור בשרו? למי יספר כל הלילה בעין בוכִיָה למחצה על מזרקים שהוטבלו ברתיחה זהרּוָרה של להבה וננעצו בעורות מחוררים, על רופאים המציגים חזות סבירה וסמכותית ביחס לפני הדברים אשר מבחינתם רק מבצבצים בעיוורון? את צילו המכמיר של מי יפרוש על הכול כמו דיו של דיונון? שוב אותן נסיעות שלאחר משמרת לילה בבית החוסים. גופי החוסים עודם רדומים, דוממים, רפויים, פרּומֵי ראש, פרועים על שפתם, נגע אדמדמת בקרחתם, עור בשרם בהרות כהות – בשעה כזו ממי יוכלו לבקש עזרה? (האם ראו הרופאים אי פעם את המחלקה בעירומה?). שוב יום הדין שלו, שלה – לידה מדומיינת הרת אסון שלא התקיימה מעולם (הוולד שלה שנוצר מדם הנקבה ומלובן האיש מחפש את מּומֹו), גוף שלא נוצר, דמותה החמקמקה של שרה שלעולם אינה נקבעת אצלו באופן סופי עם נסיגת יומו. הלב נכנע.
