הרומאן המצרי, ספרה החדש והכה מצופה של אורלי קסטל בלום, מציג מפיה של "הבת הגדולה", גיבורת הרומן, את הסאגה המשפחתית של משפחת קאשְׂתיל. את בני המשפחה העלה ממצרים בשנות החמישים השומר הצעיר. הם היו מאנשי הגרעין המצרי, שנקלט בקיבוץ עין שמר ועד מהרה גורש משם בעוון סטליניזם.
כמו בסיפורי משפחה אחרים, גם בסיפור של משפחת קאשְׂתיל נמצא ארוחות ומפגשים משפחתיים, מיתות ולוויות, אירועים ופרטים החוזרים באופן מפתיע בדורות שונים של המשפחה, אִמרות וסיפורים משפחתיים, וגם דברים שלא מדברים עליהם, כי הם חרפה למשפחה, או עלבונות ואי-פרגונים, שאף הם דבק משפחתי מאחה. אבל המאפיינים האלה מחליקים הצידה אל עֵבר הפארודיה והאבסורד, או אל הבלתי-שייך לכאורה.
הספר הזה, היודע להפוך שורת מיתות לטקסטים קומיים, הוא בסופו של דבר ספר על כיליון ועל שיברונם של אידיאלים ושל חלומות גדולים; על אי הרלבנטיות של התום לישראל של ימינו. "ייאוש כזה לא נודע במדינה מאז הקמתה". בהעזה רבה מוליכה בו קסטל-בלום את כישרונה האדיר לאזורים חדשים בכתיבתה.
הוא אמר שיבוא בטרקטור דרך השדות, שיחזרה ויוויאן בעודה מביטה בעצמה בַּמראָה בשירותים של הבנק ומסתרקת. היא לא היתה מרוצה. השיער לא הסתדר יפה. בכל־זאת יום חתונתה היום. אומנם אין לה שמלת כלה, והכל יתרחש בשיא המהירות בבית של הרב של כרכור, אבל חתונה! שוברים כוס, נודרים נדרים. מעכשיו היא לא תהיה שונה מהאחרות, משאר נפלטות הגרעין המצרי, שחלקן כבר בהיריון, ואחדות כבר יש להן ילד שֶׁרָץ – וכבר לא אחריהן! גם מאחיותיה לא תהיה שונה! שתיהן כבר התחתנו בבית־הכנסת המפואר "שערי שמיים" בקהיר. איזו עוגמת־נפש היתה לה שלא יכלה להגיע לחתונות שלהן. הרי כבר היתה אז בארץ, בקיבוץ.
ויוויאן היתה בת עשרים־ושש, ופיגרה אחרי כולן, וזה היה שוד־ושבר.