הספר השחור

נחמי דרימר

תיאור

ספר ביכורים של נחמי דרימר, עליו כתבה אביבית משמרי:

 

בספר שובה הלב הזה, אגדות ופנטזיות שזורות בתוך יומן אישי, מקוטעות ומהדהדות זו את זו, ברצף מענג. זה ספרו הראשון של דרימר, שמהרהר בקול על הדרך הטובה לנהל את הכתיבה היומיומית ולהגיע לנמענים. שוב ושוב הוא מכריז על חוסר המחויבות שלו לכתיבה... אבל הרושם המתקבל אינו של חוסר אחריות על הטקסט אלא של מספר משוחרר, אינטואיטיבי וחכם, שמוביל אותנו בין שצף ההתרחשויות המרתק במציאות החיצונית והפנימית ומצביע הנה והנה – תראו! [...]

 

הגעגועים למתים, כאב ההווה, השיחות הגלויות עם בנותיו, ההגייה המתמשכת במיתוסים שהתחברו לחייו (מדנטה וביאטריצ'ה ועד סיפור העקידה, עקידת הורים במקרה הזה), הדיבור האגבי עם יוצרי עבר ("החבר שלי אברהם אבולעפיה") - כל אלה נדחסים יחד ומהדהדים טקסטים של כותבים אהובים [...]  וכדי שהסיפורים יצילו אותו, דרימר מזמן את המתים, בודה עלילות על אנשי זאב, על ילדים נעדרים ואסופיים, על עלילות דם. הכל מומצא אך קיים על גבול המציאות ומתפתח בחדווה גדולה, בין טרדות היומיום.

מתוך הספר

שבת בבוקר…

אני מאלץ את עצמי לשבת ולכתוב.

בעט אדום.

בספר השחור.

זה שנמצא אצלי שנים הרבה.

אני רוצה לספר על גשר.

יש לו כל מיני שמות.

גשר הרקולס, גשר בנדלר, גשר האנחות (אני ממציא, או שבאמת יש גשר כזה, איפשהו באיטליה, לשם באים האוהבים הנכזבים, מרעידים את הגשר באנחותיהם. הוא רוטט, מזדעזע, מאיים ליפול. יש מהם שמשליכים עצמם אל המים שמתחת לגשר, אבל המים רדודים. האוהבים לא יכולים לטבוע, גם לא להיחבט עד כדי כך שיבוא עליהם קץ).

 

***

 

לפני שנים רבות, חלמתי שאני משתגע ומאושפז בבית-חולים למשוגעים. בהתחלה זה נורא מפחיד, אבל אחר-כך אני דווקא שמח בחלקי, כי אין לי אחריות. אני לא צריך לעשות. אני לא חייב כלום, איזו הקלה, איזה שחרור, כמה חירות. אז עכשיו אני יכול לקחת אחריות על עצמי, ביני לביני, נקי.