בוקר אחד קמים תושבי העיר X ומגלים שבעירם מסתובבת ספרייה ניידת בלי שום אדם במושב הנהג, והספרים בה חיים! שנים רבות היתה הספרייה שקועה בשינה בקצהו של מגרש גרוטאות עד שהעירו אותה ילדה סקרנית בשם סופי ודודתה עדה. עכשיו היא לא רק ספריית השאלה אלא גם אמבולנס לספרים במצוקה. יחד עם סופי ועדה היא יוצאת למשימות הצלה ולהרפתקאות מפחידות, מצחיקות ומותחות, שאהבה עמוקה לספרים מפעמת בכולן.
הספרייה הניידת ממריאה ועוד הרפתקאות הוא הספר הראשון הרואה אור בהוצאת צילי - הוצאה עצמאית חדשה וקטנה, שהקימו ציפור פרומקין והמתרגמת והעורכת לי עברון, מתוך אהבה גדולה לספרי ילדים ונוער.
זהו הספר השלישי של ציפור פרומקין - יוצרת, שחקנית, בובנאית ומחברת הספרים: ריקי לי וו דבוקה לכיסא! וקצה העולם.
בשעת לילה מאוחרת, הרבה אחרי ששעת חצות חלפה-עברה, התקבלה קריאה במוקד המצוקה של הספרייה הניידת, אבל אף אחד לא שמע אותה. הסיבה היתה פשוטה: הרעש בספרייה היה בלתי נסבל. הצרה היתה שדווקא בשעות המאוחרות של הלילה מתעוררת בספרים רוח שטות. הם דוחפים זה את זה מן המדף –
"זה לא אני, זה לורד פוֹנטְלֶרוֹי!"
"מה פתאום אני?" צווח כבוד הלורד, "זו שרה גיבורת ניל"י!"
"חלילה לי!" נדהמת שרה, נדהמת באמת ובתמים משום שהיא עסוקה באותם רגעים בקשירת קשר נגד הטורקים (שהוא מסובך לא פחות מקשירת שרוכים בנעליים) ואין לה זמן לדחוף אף אחד. "זו לא אני, זה ג'ים, ג'ים ונהג הקטר שלו, לוקאס..."
וכך הם ממשיכים ומטילים זה בזה את האשמה במשך שעה ארוכה, עד שראשה של הספרייה הניידת כמעט מתפוצץ – המנורות מתחילות להבהב בלי שום סדר הגיוני; ואז, כשהם כבר מתחילים להשתעמם, הם מתחילים לרכל ללא הרף על האנשים ששאלו אותם ועל הבתים שבהם התארחו –
"הגעתי לבית חשוך וקודר – מרוב חושך לא הייתי מסוגל לקרוא אפילו את השם של עצמי. הייתי בטוח שזה הבית של המכשפה מ'עמי ותמי', ושעוד מעט יכניסו אותי לכלוב..."
"זה כלום! אותי מרטו מהרגע הראשון. חמישה מהדפים שלי נתלשו כדי שיעשו מהם מטוסי נייר. נשארתי בטראומה. עד היום אני לא זוכר מה קרה בין פרק שבע לפרק תשע. הכול נמחק..."
"חה, מסכנצ'יק, אני דווקא הגעתי לארמון. באמת! הניחו אותי על שולחן של בדולח, זה היה כל כך מלכותי... רק מה, תוך שעה כבר בלעו אותי עד העמוד האחרון. מה אני אגיד לכם, הצטערתי שאני לא איזה עב-כרס. אם הייתי אוכל קצת יותר בילדוּת, הייתי נשאר שם עד עכשיו..."
