הרומן הסוסה, שראה אור ביידיש ב־1873, היה מן היצירות המייסדות של סיפורת יידיש המודרנית, ובאותם ימים הפופולרי מכולן. התרגום־עיבוד שלו לעברית (סוסתי), שהכין המחבר בתחילת המאה העשרים, היה עמוס ומסורבל והיום הוא כמעט בלתי־קריא. תרגומו בידי דן מירון לעברית־ישראלית המוגש כאן פותח פרויקט של ניסיון להתחבר מחדש למקור היידי של יצירותיו.
סרוליק, בנה של ציפֶּה, הקשור בקשר סימביוטי אל אמו המעשית, בחור בעל ראש חריף, הנוטה למדעי הטבע ומתכחש לגופניותו ולמיניות המטילה עליו אימה ומבריחה אותו מנשים, מבקש לנהל את חייו על־פי התבונה הטהורה ומתוך רצון אנושי חופשי וכבוד עצמי. לכן הוא מחליט ללמוד לבחינות ולהתקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה. ביום קיץ חם, אגב טיול מחוץ לעיר, הוא נתקל בסוסה שפרחחים נטפלים אליה ומענים אותה, ומאמץ אותה לעצמו. למרבה הפליאה סוסה זו מתחילה לדבר אליו: מתברר שהיא גלגול של נסיך אומלל...
עובר זמן עד שהקוראים יכולים להבין שהספר מתעד שתי התמוטטויות פסיכוטיות ממושכות של סרוליק, וכי כמו סיפורי המשוגעים של גוגול ואת"א הופמן הוא מתרחש בלבירינת של נפש מאוימת, שאין לה יכולת לאזן את עצמה לנוכח ההוויה האנרכית שבתוכה.
ההבנה האלגורית המקובלת של הסוסה רחוקה מלמצות את הרומן. במסה המלווה את התרגום מעמיד מירון במרכז הסיפור את כישלונה של הנאורות המדרבנת את האדם לחיות חיים רציונליים מנותקים מכוחות התוהו הייצריים והשדיים - כוחות נפש המוצאים ביטוי בדמיון, בשירה, בפולקלור ובמיתוס.
"חורף. עננים. רוח ושלג. יום של מרה־שחורה. מתחת לשולחן, על המוט שבין רגליו, יושבת צִיפֶּצ'קֶה, התרנגולת שלנו. יושבת גלמודה, בודדה לנפשה, הראש הקטן מונח מתחת לכנף. לעתים נדמה שהיא ישֵׁנה, היא לא זזה כלל, ולעתים היא נרטטת. היא מדמיינת את הקיץ, ימים נעימים, שבהם ידעה חיים מה הם. שמר עליה ואהב אותה הֶנְדְל בעלה, גבוה, יפה, גיבור, בחור עם דורבנות, על ראשו כרבולת כמו קסדה. הֶנדל היה שרוף עליה, רק קוּצֶנְיוּ־מוּצֶנְיוּ, לא מש ממנה יום ולילה. כל בוקר היה מוציא אותה מן הלול ומטייל איתה בחצר ובגנים, מעפר בעפר, משחק איתה בחול, מחטט, מחפש ומגיש לה מה שמצא. הלוואי על כל הנשים חיים כמו אלה שהיו לה תחת כנפיו!"
