הימים של אמצע ינואר באוסלו הם הכי קרים בשנה. אלו גם הם הימים האחרונים בתפקיד של ביארנה מולר, הבוס של הארי הולה וההשגחה העליונה שלו במשטרה. בסופם של ימים כאלה, כל מה שהארי הולה, הבלש הכי טוב ביחידה, אבל גם השוטר הכי בעייתי והכי שיכור בנורווגיה, היה רוצה זה לחזור הביתה למקינטה המשומשת ולדי–ווי–די ששמר לערבים כאלה בדיוק, "הכול אודות חווה", יצירת המופת של מנקייביץ', ולקוות שזה מה שיעזור לו לשכוח את רקל ולהוציא אותה מהראש שלו.
במקום זה, הוא בוחר להסתובב בנמל המכולות. לו היה לו ידע נרחב יותר בכלבים, היה אולי יודע שיש רק סוג אחד של כלבים שאף פעם לא נוהם, לא כשהוא מפוחד ולא כשהוא תוקף: כלב זכר מגזע מֶצנֶר שחור.
ב- 16 בינואר, היום הכי הקר בשנה, באמצע הרחוב, כמאתיים אנשים מתגודדים בחצי מעגל סביב תזמורת קטנה של צבא הישע במופע לרגל חג המולד. למשמע קול הנפץ, כמה מהם מסבים את ראשיהם ומביטים בגבר במעיל הגשם. באקדח שלו. ולאחר מכן בחייל צבא הישע שחור נפער בשולי הכומתה שלו, בדיוק מתחת לאות י', ושצונח עכשיו לאחור בזרועות מתנופפות, כמו בובת תצוגה.
הפעם החקירה לוקחת את הארי הולה מהתחתית של אוסלו בשנות האלפיים אל הפינות האפלות ביותר של מלחמת האזרחים ביוגוסלביה ואל זוועות המצור בווקובר ב-1991.
יש אומרים שהסיבה שפושעים רבים כל כך חומקים מעונש היא שמערכת המשפט היא כמו רשת עם לולאות גדולות מדי. אבל זה דימוי שגוי מיסודו. זאת רשת צפופה שלוכדת את הקטנים, אבל נקרעת כשהגדולים נופלים לתוכה בכבדות.
