הלהקה היחידה שחשובה - להיות מעריץ פופ בישראל

דנה קסלר

תיאור

 זוכרים את פסקול הנעורים שלכם? יש אנשים שלעולם לא ישכחו, כי כשהם היו צעירים המוזיקה מילאה כל שנייה של החיים שלהם, כל תא בגופם, כל חלום או פנטזיה. הלהקה שהם העריצו נתנה להם סיבה לקום בבוקר, שרטטה להם את המסלול להמשך היום, מילאה את הלו”ז ואת הראש ואת הלב. מושא ההערצה הנבחר עזר להם להבין מי הם, ובלעדיו הם כנראה לא היו הופכים למי שהם היום.

הלהקה היחידה שחשובה היא אסופה של סיפורי אהבה למוזיקה, המאגדת את זיכרונותיהם של שישה עשר כותבים ישראלים – סופרים, עיתונאי רוק, מוזיקאים, אמנים ואנשי תרבות – שהקדישו את השנים המעצבות שלהם להקלטת שירים מהרדיו, לתליית פוסטרים בחדר, לביקור בחנויות תקליטים או לריקודים, ושרדו לספר על זה. כך זה היה להיות מעריץ פופ בישראל.

 

את הספר ערכה דנה קסלר, מוזיקאית ועיתונאית,

והוא כולל את סיפורי הנערות של: 

 

אריק שגב על הקלאש * יובל לוי על קית’ מון * אסף גברון על סיימון לה בון * ישי אדר על הרזידנטס * איל שגיא ביזאוי על לילא מוראד * שרון קנטור על בוי ג’ורג’ * ניסן שור על תיאו פאריש * אליס ביאלסקי על הרולינג סטונס * דנה קסלר על הקיור * רועי חסן על עופר לוי * פיל וגליה קולקטיב על המאניק סטריט פריצ’רז * יפתח אלוני על הצ’רצ’ילים * עמיחי שלו על סיד בארט * ניב הדס על הביסטי בויז * משה קוטנר על קראס * איתמר הנדלמן סמית על אריק איינשטיין

 

 

 

 

מתוך הספר

 "ערב אחד בכיתה ט' ישבתי בחדר ושמעתי רדיו, כהרגלי, ולראשונה בחיי שמעתי שיר שהצדיק את הסטראופוניות המפוארת של מערכת הסטריאו טכניקס שקיבלתי במתנה לבת מצווה (הידועה גם בשמה "מערכת הסטריאו הישנה של אח שלי"). גם הפט שופ בויז נשמעו נהדר בטכניקס, אבל לא באותו אופן. היה משהו בשיר הזה שסחרר לי את הראש. אני לא זוכרת איזה שיר זה היה, ורק בדיעבד גיליתי שהוא היה שיר מ-"Disintegration", אבל אני זוכרת שהוא היה ארוך וגועש כמו נהר, ובעצם נשמע לי בעיקר כמו שלג וחורף, ושרקדתי בחדר במשך מה שהרגיש כמו שעות." 

 

(דנה קסלר כותבת על הקיור, מתוך הפרק

"חמוד כמו דוב פנדה, עצוב כמו דמעה")