היו זמנים בארגנטינה

אנדרס נאומן

שם מקור: Una vez Argentina

  • מתרגם: מיכל שליו
  • עורך: אוריאל קון
  • מעצב: דוד בן הרא"ש
תיאור:

מתוך מכתב לא גמור שכותבת לו סבתו בלנקה, יוצא המספר למסע בזמן. הוא חוזר לעיר הולדתו, "המקום שכבר אינני אך עודני בו", וכותב מכתב בתוך מכתב, זיכרון בתוך זיכרון. לפנינו סיפורה של המאה העשרים באמריקה הלטינית ולא רק בה, וגם סיפור אישי, אינטימי, של משפחה אחת וחוויית גלות מתמשכת אחת: יהודים מבלארוס, צרפתים מבורז' ובני ליטא, פולין וגליסיה, שהתכנסו למשפחה אחת, משפחה שחיתה בארגנטינה שניים או שלושה דורות עד שנאלצה להמשיך בדרכה.

 

 

במשך כמאה שנה היתה ארגנטינה ארץ מובטחת שחולמי כל העולם מהגרים אליה, עד שסדרה של דיקטטורות עשו אותה לארץ שמהגרים ממנה. אלה בדיוק השנים שבהן מתרחש היו זמנים בארגנטינה, ספרו של אנדרס נאומן, שנולד בבואנוס איירס והיגר ממנה עם משפחתו לספרד. 

 

 

בכתיבה אינטימית, מרגשת ומצחיקה, חוזר נאומן - בספרו השני המתורגם לעברית בהוצאת תשע נשמות - למקום ולתקופה שעשו אותו סופר ומהגר "בתוך השפה", מצב שכפי שהוא אומר, מערער "את יסודות הדיבור הפנימי. כלומר, את מצב הכתיבה עצמו." בדרכו להשלים את מכתבה הלא-גמור של סבתו שלו הוא מחיה עולם שלם של דמויות משפחתיות לא-נשכחות, מלאונרדו הדנדי, דרך חָקוֹבוֹ, סוחר הכובעים בעל החלומות ההנדסיים, ועד לידיה, סוחרת האמנות בחוש טבעי, ועוד שלל דמויות של יזמים, הרפתקנים, מהפכנים וחולמים.

 

עוד מספרי אנדרס נאומן במגדלור

כך זה מתחיל:

1

הם כואבים כשהם חוזרים? או שהם מתחילים להחלים כשהם חוזרים, ואז אנחנו מגלים שכבר מזמן הם כואבים, הזיכרונות? אנחנו נעים בתוכם. אנחנו הנוסעים שלהם.
יש לי מכתב וזיכרון חרד. המכתב הוא מסבתי, בּלַנקה. השורות מטושטשות מעט. הזיכרון הוא שלי, אף שהוא לא שייך רק לי. טבוע בו הפחד הקבוע: להיעלם לפני שמספיקים לדבר.
אני יוצא למסע לאחור.
 
2
כשנולדתי העיניים שלי היו פקוחות לרווחה, ובגלל חוסר היכרות עם הפרוטוקול לא מצאתי לנכון לבכות. הרופא בחן אותי מול האור כאילו מדובר בדף עבה של נייר. השבתי לו בעוד מבט, אני מניח שסקרני. הרופא התלבט אם לסטור לי או לוותר על העניין. הוא שאל את אמא שלי מה יהיה שמי. אַנדרֶס, ענתה, יש בעיה, דוקטור ריקֶלמֶה? אני לא יודע, ענה ובחן אותי בשמץ פליאה, התינוק הזה לא בוכה, רק מסתכל. וזה חמור, דוקטור? פחות או יותר, גבירתי, בואי נאמר שאם הילד ימשיך להסתכל ככה, הוא יצטרך ללמוד לבכות.