הזקן החביב מבטיניול

אמיל גבוריו

שם מקור: Le petit vieux des Batignolles

תיאור

מֶשינֵה, איש המשטרה הפלילית בפריז, דמות שבעקבותיה נולדו שרלוק הולמס, הרקול פוארו והפקד מגרה של סימנון, ניחן בסבלנות בלתי נדלית. הוא יודע לארוב להזדמנות הטובה ולהמתין לרגע הנכון. משינה הוא אדם בעל מזג טוב, אוזנו כרויה לעצותיה של אשתו, הוא חש לגלוג מסוים כלפי הממונים עליו, ויודע שעליו להתחיל את החקירה מאפס, בשקט ובשלווה, כדי לגלות מי רצח את הזקן החביב מבָּטיניוֹל.

 

פשע אחד, חוקר אחד, רוצח אחד. סיפור קלסי. ויותר מכך, היסטורי: הנובלה הבלשית הזאת ראתה אור כספר בשנת 1876, שש שנים אחרי שהופיעה כסיפור בהמשכים בעיתון בפריז ושלוש שנים אחרי מות המחבר, אמיל גָבּוֹריוֹ, הנמנה עם חלוצי הסוּגה הבלשית הצרפתית, אשר קבע: "תפקידו של הקורא הוא לחשוף את הרוצח; תפקידו של המחבר הוא להטעות את הקורא. זו כל התורה".

 

הסיפור שבה את לבו של הבמאי קלוד שַבּרוֹל, שהעלה אותו בשנת 2009 על המסך בסרט Le petit vieux des Batignolles.

מתוך הספר

כאשר עמדתי לסיים את לימודי הרפואה – היה זה הזמן הנכון, הייתי בן עשרים ושלוש – גרתי ברחוב מֶסיֵה לֶה פְּרנְס, כמעט בפינת רחוב ראסין. היה לי שָם, תמורת שלושים פרנק בחודש כולל שירות, חדר מרוהט שהיום ודאי עולה מאה פרנק; חדר כה רחב עד כי יכולתי ללבוש את שרוולֵי חלוק הבית שלי בקלות רבה בלי לפתוח את החלון. יצאתי השכם בבוקר לערוך את ביקורַי בבית החולים, ושַבתי הביתה מאוחר מאוד, כי לבית הקפה לְרוּאָה היו בעבורי פיתויים שאין לעמוד בפניהם. וכך כמעט לא הכרתי את פניהם של דיירי ביתי, אנשים שקטים כולם, גמלאים או סוחרים זעירים. עם זאת, היה שם דייר אחד שאיתו אט אט התחברתי בסופו של דבר. גבר שגובהו ממוצע, תווי פניו חסרי ייחוד, תמיד מגולח למשעי, רחב כתפיים, מר מֶשִׁינֵה שמו.

השוער נהג בו כבוד מיוחד מאוד, וכאשר עבר מר מֶשינֵה על פני לשכתו, לא שכח אף פעם להסיר בזריזות את כובע המצחייה שלו. דלת דירתו של מר משינה נפתחה אל המישורת של דירתי, ממש מול דלת חדרי, ופעמים לא מעטות מצאנו את עצמנו פנים אל פנים. בהזדמנויות אלה הורגלנו לברך איש את רעהו לשלום.

ערב אחד הוא נכנס אלי לבקש כמה גפרורים; באחד הלילות שאלתי ממנו טבק; ובוקר אחד אירע שיצאנו באקראי מן הבית באותה שעה, צעדנו קטע מן הדרך זה לצדו של זה ושוחחנו... אלה היו הקשרים הראשונים שלנו. לא הייתי סקרן ולא חשדן – הייתי בגיל שבו אנשים אינם כאלה, רק אוהבים לדעת לְמה לצפות מן האנשים שאליהם הם נקשרים. וכך הצלחתי, בטבעיות, לא רק להבחין בקיומו של שכני אלא גם לגלות עניין במעשיו.