הגלים, הנחשב על ידי רבים כיצירת המופת של וירג'יניה וולף, מורכב ממונולגים החושפים את קורותיהן של שש דמויות, את עולמן הפנימי ואת הירהוריהן על החיים ועל הדמויות האחרות - כולל דמותו של חברם המת, פרסיבל, שקולו אינו נשמע כלל אבל הוא מהווה ציר מרכזי במערכת היחסים ביניהן.
רצף המונולוגים נשבר מפעם לפעם על ידי קטעי טקסט בגוף שלישי המתארים רקע של חוף ים בשלבים השונים של היום - מן הזריחה ועד לשקיעה. במקביל עוקב הספר אחר גיבוריו מילדותם ועד בגרותם, כשהוא מבטל את ההפרדה המסורתית בין פרוזה לשירה ואת הגבולות שבין אדם לחברו.
הרומן מובא בתרגום חדש של ליה נירגד ועם אחרית דבר מאת ז'נט וינטרסון וגיליאן ביר.
שמש טרם עלה. שום הבדל לא ניכר בין שמים לים מלבד זה שהים היה סתור קמעה, כמו בָּד שקומט. ככל שהלבינו השמים נמתח בהדרגה על האופק קו כהה והפריד בין הים לשמים, והבד האפור נמשח בפסים עבים שנעו בזה אחר זה מתחת לפני השטח, עלו בזה אחר זה, רדפו זה אחר זה, לעולמים.
הפסים התקרבו אל החוף והתרוממו אחד אחד, ונערמו, נשברו ושטפו את החול בצעיף דק של מים לבנים. הגל השתהה, אחר כך שב ונסוג, נאנח כאדם ישן שנשימתו באה והולכת, בלא מודעות. בהדרגה התבהר הפס הכהה על האופק, כאילו התבסס המשקע בבקבוק יין ישן והותיר אחריו זכוכית ירוקה. וגם השמים מאחוריו התבהרו, כאילו שקע המשקע הלבן שם, או כאילו הגביהה זרועה של אשה המשתופפת מתחת לאופק עששית, ופסים שטוחים של לבן, ירוק וצהוב התפשטו על פני השמים כעלי מניפה. אחר כך הגביהה את העששית שלה עוד, והיה נדמה שהאוויר נעשה סיבי ונקרע מעל למשטח הירוק, מרצד ובוער בסיבים אדומים צהובים כאש העשנה השואגת מתוך מדורה. בהדרגה התמזגו סיבי המדורה הבוערת באובך אחד, זוהר אחד שהכתיף על שכמו את כובד השמים האפורים הצמריריים והפך אותם למיליון חלקיקים של כחול רך. פני הים נעשו אט-אט שקופים ונפרשו רוטטים וזוהרים עד שהפסים הכהים כמעט שנמחקו. הזרוע שהחזיקה בעששית הגביהה אותה ואז הגביהה עוד, באיטיות, עד שלהבה רחבה נגלתה לעין; קשת אש בערה על קצה האופק וסביב-סביב לה התלקח הים בזהוב.
