איש יוצא, כמעט מדי יום, כמעט בכל מזג אוויר, במשך עשר שנים, אל השטחים הפתוחים שליד ביתו במזרח אנגליה. הוא הולך ברגל או רוכב על אופניים. הוא נמנע מחברת בני אדם. הוא מצויד במשקפת ובפנקס, והוא מחפש בעיקר אחר מישהו אחד: ציפור, עוף דורס, הבז.
האיש הוא ג'. א. בייקר, אחת הדמויות החידתיות ביותר בכתיבת הטבע במאה העשרים, והבז הוא אחד משני ספרים שכתב בחייו (1926–1987). הבז, שפורסם ב-1967, נחשב היום על ידי רבים לאחת מיצירות המופת הגדולות והיפות ביותר של כתיבת הטבע מאז ומעולם. הספר, שמתחיל כדיווח ענייני ורגיל למדי של צפר, הופך תוך מספר עמודים למשהו אחר לגמרי: בייקר מוצא בספר שפה חדשה לתיאור העולם, שפה שהיא דיווחית ושירית גם יחד. לשונו של בייקר מלמדת אותנו לראות אחרת את הנוף ואת הציפורים, להקשיב אחרת, להיות אחרת בעולם.
את התרגום לעברית הכין עודד וולקשטיין. דומה שאין מתרגם אחר לעברית שיכול היה להעמיד נוסח כה מפואר לפרוזה היפהפייה של בייקר. זוהי עברית שעדיין לא נקראה כמותה.
לספר נוספו איוריה של יעל גזית.
"ממזרח לביתי, הרכס הארוך רובץ כנגד קו הרקיע כגופה הנמוך של צוללת. מעליו, שמי המזרח נוהרים בהשתקפויות של מים רחוקים, ומשרים הרגשה של מפרשים שעקרו מחוף. העצים נקבצים על הגבעות, צמרותיהם מתחדדות עד חושך, אך כשאני נע לקראתם הם מתפרדים מעט מעט, השמים גולשים אל התווך, וכבר הם אלונים ובוקיצות יחידים, עץ עץ בחלקה רחבת-ידיים של צללי חורף. המרגוע ובדידותם של אופקים מושכים את לבי לקראתם, דרכם, והלאה לעבר אחרים. הם משרישים בזיכרון, רבדים-רבדים."
