הבוזזים

ויליאם פוקנר

שם מקור: The Reivers

תיאור

תרגום חדש לספר האחרון שכתב ויליאם פוקנר, חתן פרס נובל לשנת 1949.

סיפור הרפתקאות קליל ומחויך, אך גם עמוק ונוקב, המתאר את מסע החניכה של לושס פריסט, ילד בן 11, המתלווה אל בון הוגנבק, עובד ותיק באורוות המשפחה, ואל נד מקסלין, קרוב משפחה שחור-עור. ביחד הם גונבים את המכונית של סבו ונוסעים מן העיירה ג'פרסון שבמדינת מיסיסיפי אל בית בושת בממפיס שבמדינת טנסי, שם נמצאת אהובת לבו של בון.


מבעד לעיניו של ילד (שכבר נהפך לסבא), מצייר פוקנר תמונה נוסטלגית מן הדרום של ארצות הברית בתחילת המאה העשרים, עם הולדת המכוניות הראשונות.

 

הבוזזים היא אחת מיצירות המופת הקומיות של פוקנר. גם בה הוא נוגע בסוגיות מהותיות, כגון מעמד האשה, יחסים בין-גזעיים ופערים כלכליים, אך עושה זאת בהומור וברוח טובה של אדם מפויס, בשנות חייו האחרונות.

 

הבוזזים ראה אור ב-1962, השנה שבה פוקנר נפטר, תורגם לעברית ב-1963 תחת השם החומסים (הוצאת עמיחי), וזיכה את פוקנר, לאחר מותו, בפרס פוליצר.

מתוך הספר

סבא שלי אמר:

כזה מין בן־אדם היה בּוּן הוֹגֶנבֶּק. אם התקרית הזאת היתה תלויה על קיר, היא יכלה להיות תיאור תמציתי מובהק שלו, כמו כרטסת לזיהוי פושעים או מודעה על עבריין נמלט; כל שוטר בצפון מיסיסיפי היה מזהה אותו בתוך כל קהל ועוצר אותו אחרי מבט אחד בתאריך.
היא התרחשה בשבת בבוקר, בשעה עשר בערך. שנינו — סבא־רבא שלך ואני — היינו במשרד, אבא שלי ישב ליד שולחן הכתיבה, ספר את המטבעות שהיו בשק הקנבס והשווה אותם לרשימת חשבונות ההובלה שבדיוק סיימתי לגבות בחנויות שמסביב לכיכר; ואני ישבתי על כיסא ליד הקיר וחיכיתי לשעה שתים־עשרה, שבה אקבל את השכר (השבועי) שלי — עשרה סנטים — ואז נלך הביתה לאכול צהריים, ואחר כך אוכל סוף־סוף להצטרף למשחק הבייסבול (זה היה בחודש מאי) שהתנהל מאז ארוחת הבוקר בלעדי: כי המחשבה (לא שלי, אלא של סבא־רבא שלך) היתה שכבר בגיל אחת־עשרה כל גבר צריך שתהיה מאחוריו שנה אחת של לקיחת אחריות, של תשלום על החלל שהוא ממלא, על המקום שהוא תופס, בכלכלה של העולם (או לפחות של העיירה ג'פרסון שבמדינת מיסיסיפי).