גרנטה גיליון 10 חללי מבוכה

מחברים/ות שונים/ות

  • תרגום: מתרגמים/ות שונים/ות
  • עריכה: עמית הכט, עלמה כץ, מירה רשתי
  • איור: מאיירים/ות שונים/ות
  • עיצוב: יואב פרי, דוד עדיקא
תיאור

הגיליון העשירי של כתב העת גרנטה, חללי מבוכה, ובו סיפורים קצרים, רשימות, מסות ושירים - מקוריים ומתורגמים שרואים אור לראשונה בעברית.

 

כותבות עורכות כתב העת:

עם איסוף היצירות, עמדו לנגד עינינו ז'קלין כהנוב ותפיסת הזהות הלבנטינית שלפיה אפשר למוסס גבולות ולחיות בין עולמות סותרים ומנוגדים תוך כדי דיאלוג. כנגד מה שחלמה כהנוב, מצאנו את הלבנט של היום כאוסף של ניגודים המכונסים בתוך עצמם, ללא יכולת חופשית להגר מתוך הזהות העצמית ולגלות אל עבר זהות תרבותית מעורבת, היברידית, כזו שמאפשרת יחסים של גמישות והשתנות במקום שבין הים לנהר. 

חללי מבוכה הם הזמנה לשהות במצב של אי-נוחות, לעתים בושה, מצב שבו התנועה מוגבלת, וההתבוננות נוטה פנימה, ללא מטרה או כיוון. כשעוברים בחללי המבוכה צצים ועולים רגשות של דיסאוריינטציה, פחד, עיוורון, טראומה וזרות פנימית; תחושה עזה של געגוע והתרפקות על זיכרונות רחוקים. חוויות החיים של הדמויות שעולות מתוך הטקסטים ומקום התרחשותם, הבדיוני, הממשי וזה המחולץ מתוך הזיכרון, מלווים במבוכה עיקשת, אישית וקולקטיבית של שייכות, ונדמה שלמרות הזמן שעובר, העקירה והגלות הפנימיות מתקיימות בתוך חלל שנמתח הרבה אחרי שהתנועה הפיזית עצמה הסתיימה.

 

רשימת משתתפים-ות בגיליון: מסות ורשימות: סולימאן אדוניה | אליף באטומן | איל שגיא ביזואי | דוד גדג' | מיה טבת דיין  | הישאם מטר | חניף קוריישי | נסים קלדרון | גלילי שחר פרוזה אינס אליאס | חנאן אלשייח' | איאד ברגותי  | עלמה גניהר | ז'קלין כהנוב  | מאזן מערוף | דעאל רודריגז גרסיה | נגה רש | ענת שפיצן | שירה ישראל דדון | תאמר נאפר | שיחה בין נעמה צאל לרונית מטלון | אמנות: מורג'אן אבו דיבה | מיכאל ליאני | כרם נאטור | ורד נסים | סמאח שחאדה 

דימוי כריכה: מיכאל ליאני, ללא כותרת, ג’לטין, 2014

מתוך הספר

דימוי כריכה: כרם נאטור, 2019, Trans II, ציור דיגיטלי, 50X50

 

שפיק חושב שוב על ההיסטוריה של ארצו, אף שהוא יודע היטב שבגיל שלוש, גילו בתחילת הסרט של חייו, הוא צעיר מכדי להבין את ארצו, צעיר מכדי להבין את הסהר הפורה, צעיר מכדי להבין את המזרח התיכון. באיזה גיל, אגב, מבינים את זה?       
[מתוך חיי אב מאת אלן פראח. מצרפתית: עמית רוטברד]

 

ושאלתי את השני, ומה שמך? והוא ענה אוסאמה. אני מעזה. ופתאום יצא לי להגיד לו: הו אחי אל-עזיז. הו אחי היקר. אני מואמינה. ופתאום יצא לי מהפה: לַא אִלַהַ אִלא אללה. והוא ענה: ומוחמד רסול אללה. באותו רגע ידעתי שיש הרבה אומות עולם בתוך הדם שלי. ואני גם יהודייה, גם ארית, גם קצת בת דודה. נהיה בי ערבוב שלם. אני כמו כלב דלמטי.
[מתוך כמו כלב דלמטי מאת אמירה הס]