ב-12 במאי 1965 כוננו הרפובליקה הפדרלית של מערב גרמניה וישראל, מדינת היהודים, יחסים דיפלומטיים מלאים. יוזמי תהליך הפיוס בין ״אומת הרוצחים״ ל״עם הנרצחים״ דיברו על צמיחתה של ״גרמניה אחרת״ מבין הריסותיה של גרמניה הנאצית.
חמישים שנה לאחר אותו פיוס היסטורי, גרמניה נתפסת בעיני ישראלים רבים כבת בריתה הגדולה ביותר של מדינתם. רחובות ברלין מלאים ישראלים. מדינאים ופוליטיקאים גרמנים מצהירים חזור והצהר על מחויבותם ההיסטורית לעם היהודי וכן לקיומה ולביטחונה של מדינת ישראל.
אך עד כמה מבוססות ראייה ישראלית זו וההצהרות הגרמניות הללו? האם גרמניה אכן למדה דבר מה מעברה? עד כמה חשובה לגרמניה מערכת היחסים עם ישראל, אם בכלל? ואיזה תפקיד ממלאת האנטישמיות בחיי היומיום בגרמניה של היום?
בספרו גרמניה, אחרת מברר אלדד בק, כתב "ידיעות אחרונות" בגרמניה מאז שנת 2002, את מערך התשובות לשאלות אלו ועוד רבות אחרות. במבט צלול ומפוכח ובשפה בהירה ומדויקת, תוך התבוננות היסטורית רחבה ומעמיקה ובעקבות ניסיון חיים אישי, משרטט בק בתבונה את דיוקנה הנוקב של גרמניה בימינו מנקודת המבט הישראלית והיהודית.
"שדירת קודאם, או בשמה המלא קורפירסטנדאם, שקקה אדם כמדי שבת. חנויות הפאר, השוכנות משני צדיו של הרחוב המסחרי המהודר בטבורה של מערב ברלין, משכו אליהן לא רק לקוחות מכל רחבי העולם, אלא בעיקר סקרנים, שהתסכלו בערגה על מוצרי המותרות המוצגים בחלונות הראווה המסוגננים. כמה מהם גם נכנסו לראות את הסחורה מקרוב, אך לא רכשו דבר."
