בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי

שרה בייקול

שם מקור: At the Existentialist Café

  • תרגום: עתליה זילבר
  • עיצוב: דורית שפרשטיין
תיאור

בית הקפה האקזיסטנציאליסטי - הנושא את כותרת המשנה המזמינה חירות, ישות וקוקטייל משמש - הוא סיפורה החשוף והפרטי מאוד של קבוצת הוגים נועזת, על היחסים האישיים ביניהם, פרשות האהבה שלהם, המרידות ולעיתים אף היריבויות הכמעט אלימות ביניהם.

 

מה משמעותם של חיים אותנטיים והגונים ביחסים עם עצמנו ועם הסובבים אותנו? האם אנו יכולים לשנות את דרך חיינו? אם תינתן לנו החירות לעצב את עולמנו, כיצד נרצה שעולם זה ייראה, ומדוע אין אנו תמהים שעה שעה על עצם הימצאותנו כאן, בשעה זו, במקום זה? בשאלות אלה עסקו האקזיסטנציאליסטים - חבורה של פילוסופים וסופרים הרפתקנים, שסיפור חייהם

והגותם משתרעים מן השנים האפלות של גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה עד פריז של שנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים.

 

הם אתגרו את המקובלות של זמנם והטביעו חותם עמוק על תרבות הנעורים של שנות השישים של המאה העשרים, על התנועות לקידום זכויות האזרח, על המאבקים החברתיים ועל הפמיניזם. לימים נדמה כי משנחלו האקזיסטנציאלסטים נצחונות בתחומים אלה, פג העניין בהם ובבשורתם. בימינו, כאשר צצות ומחריפות שאלות הזהות, מהות החירות והטכנולוגיה הכובשת-כל, ייתכן כי בכתביהם נמצא תשובות ומענה למצוקותינו.

 

מחברת הספר, שרה בייקוול, עבדה בחנות ספרים לפני שפתחה בקריירת כתיבה. הביוגרפיה שחיברה על ההוגה הצרפתי מונטיין (Montaigne) זיכתה אותה בפרס חוג מבקרי הספרים. היא מלמדת כתיבה יוצרת באוקספורד.

 

 

מתוך הספר

אדוני, איזו זוועה, אקזיסטנציאליזם!

ובו שלושה שותים קוקטייל משמש, אנשים רבים יותר מאחרים בנשף ומדברים על החירות, ואנשים רבים עוד יותר משנים את חייהם. כמו כן אנו תוהים מהו אקזיסטנציאליזם.

 

נאמר לפעמים שהאקזיסטנציאליזם הוא הלך רוח יותר מפילוסופיה ושאפשר לחזור אחורה ולמצוא את שורשיו בסופרים מיוסרים של המאה התשע עשרה, ומעבר להם בבְּלֵז פַּסקל, אשר נחרד משתיקתם של מרחבי אין־סוף, ומעבר לו באוגוסטינוס הקדוש החוקר את נפשו, ומעבר לו בתנ״ך, בקהלת הלֵאֶה ובאיוב, האיש שהעז להטיל ספק במשחק ששיחק בו אלוהים והופחד עד כדי כניעה. בקיצור, בכל מי שהרגיש אי־פעם ממורמר, מרדני או מנוכר בגלל דבר כלשהו.

אבל אפשר לפנות לכיוון ההפוך ולצמצם את לידת האקזיסטנציאליזם המודרני לרגע אחד סמוך למפנה השנים 1933-1932, כאשר שלושה פילוסופים צעירים ישבו בבר בֵּק־דֶה־גָז ברחוב מונפרנאס בפריז, התעדכנו ברכילות ושתו את משקה הבית, קוקטייל משמש.

את הסיפור סיפרה לימים בפירוט הרב ביותר סימון דה בובואר, שהייתה אז כבת עשרים וחמש ונטתה להתבונן בעולם מקרוב מבעד לעיניה האלגנטיות שמוטות העפעפיים. היא הייתה שם עם החבר שלה ז׳אן־פול סארטר, גבר עגול כתפיים בן עשרים ושבע, שפתיו הדומות לשפתי דג דקר משוכות כלפי מטה, עורו מחוטט, אוזניו בולטות ועיניו פונות לכיוונים שונים, שכן עינו הימנית הכמעט עיוורת נטתה לנדוד כלפי חוץ בגלל אֶקסוֹטרופיה [פזילה קבועה חיצונית] חריפה. השיחה איתו יכלה להיות מבלבלת לפזורי הדעת, אבל אם הכרחת את עצמך להיצמד לעין שמאל, היית מוצא אותה תמיד מסתכלת בך בתבונה ובחום: עינו של אדם שמתעניין בכל מה שאתה יכול לספר לו.