אל מול הלילה

דלפין דה ויגאן

תיאור

לוסיל, אימה של דלפין דה ויגאן, היתה בצעירותה דוגמנית מצליחה: תמיד זוהרת, תמיד מאופרת - תמיד נפלאה. אבל כאשר דלפין גדלה מעט, לקתה לוסיל בדיכאון חריף, שהיה מלווה במחשבות-שווא, למשל שהיא צריכה לחלק את כל כספה או שהיא יכולה לשלוט במנגנוני המטרו בפריז.

 

מחלתה היתה חלק בלתי נפרד מילדותן של דלפין ואחותה מאנון, כמו גם מחייהן הבוגרים. דלפין, שהפכה לסופרת מצליחה, נאבקה לאחר מותה של האם ברעיון לכתוב עליה ספר. רבים כל כך עשו זאת בעבר, והיא היתה סבורה שהנושא חבוט וזרוע מוקשים. רק משהבינה דלפין עד כמה הכתיבה שלה קשורה באִמה ובסיפוריה, נכנעה והתיישבה לכתוב את סיפורה; סיפורה של ילדה יפה שגדלה בקרב משפחה ססגונית שהשמחה התגלמה בה בשיא קולניותה, ושנשמעו בה גם ההד העיקש של המתים וקולה הרועם של השתיקה.

 

בתוך זמן קצר הספר הפך לרב-מכר אדיר. יותר ממיליון עותקים ממנו נמכרו, והוא תורגם ל-23 שפות.

 

 

מתוך הספר

אמי היתה כחולה, גוון כחול חיוור מהול באפר, כפות הידיים היו באופן מוזר כהות יותר מן הפנים, כשמצאתי אותה בביתה, בבוקר ינואר ההוא. כפות הידיים כמו הוכתמו בדיו בקמטי מפרקי האצבעות.

אמי היתה מתה זה ימים אחדים.
איני יודעת כמה שניות ואף דקות נדרשו לי כדי להבין זאת, חרף ודאיות המצב (אמי היתה שרועה במיטתה ולא הגיבה לשום פנייה). זה היה פרק זמן ממושך מאוד, מגושם וקדחתני, עד הצעקה שבקעה מריאותי, כמו אחרי דקות ארוכות של עצירת נשימה. גם היום, כעבור יותר משנתיים, זו נותרה תעלומה בעיני, איזה מנגנון במוחי הצליח להתנתק עד כדי כך ממראה גופה של אמי, ובעיקר מריחו, כיצד הצליח לעכב זמן כה ממושך את קליטת המידע המוטל לפניו? זו אינה השאלה היחידה שמותה הותיר לי.