איך עשית את זה?

הלית ישורון

תיאור
הראיונות שערכה הלית ישורון בשנים 2004-1981 עם רוב גדולי השירה העברית באותן שנים כבר הפכו למיתולוגיים. הם פורסמו בכתב העת חדרים, ובמשך השנים התברר לרבים מאיתנו עד כמה הם חיוניים לעיסוק או אף להתעניינות במשוררים הללו. בְּשיחות הכוללות מידות נכונות של התקרבות וזרות, אמפתיה ונעיצת-סיכות, היכרות וגילוי-מופתע, מצליחה הלית ישורון לא רק לפתוח הרבה דלתות, אלא גם להוליך את מרואייניה לכֵנות לא-מצויה ולהפיק שוב ושוב רגעים מגעישי-לב.
 
 
בניגוד לדעה שמשוררים אינם מיטיבים להיות התיאורטיקנים של כתיבתם, עולה בידה של ישורון לגרום להם לנסח במהלך השיחה תובנות מרתקות על יצירתם. שאלותיה, לדבריה, "מסייעות בבניית דיוקן ומכוּונות לזיקוק עקרונות ארס־פואטיים. בבסיסן נסתרת תהייה אחת: איך עשית את זה, איך חולַלת שפה? ומתחתיה שאלה שתוקה: מה פצע אותך אל השירה? מה חיבל אותך? על משקל מה שכתב אודן על ייטס: Mad Ireland hurt you into poetry, אירלנד הטרופה פצעה אותך".
 
 
שבעה-עשר רואיינו בַּחוברות - המשוררים: אסתר ראב, מאיר ויזלטיר, אבות ישורון, יונה וולך, יאיר הורביץ, יהודה עמיחי, יצחק לאור, אהרן שבתאי, הרולד שימל, פנחס שדה, ישראל פנקס, מחמוד דרוויש, חביבה פדיה; המספרים עמוס עוז, ס. יזהר; המסאיות עזה צבי, מאיה קגנסקייה - ולראיונות עם אלה נוספו עוד שלושה הנדפסים כאן לראשונה, עם ארז ביטון, נורית זרחי ושמעון אדף.
מתוך הספר

קיץ 1980. השיחה הראשונה היתה עם אסתר ראב. לא הכרנו לפני כן. באתי בלי שאלות מסודרות, העיקר היה עצם הפגישה, הקשבה לעברית החשופה של ״השועלה הבודדה״, ששכבה עכשיו בבית־אבות בטבעון. רציתי שקוֹלהּ המדבר יהיה הראשון להישמע בכתב־העת החדש. ערכתי את השיחה כמונולוג. על גבו של 'חדרים' 1, שהופיע באפריל 81', כתבה את השיר ״נוף שלא מכאן״. זה היה שירהּ האחרון.

כשלקראת הגיליון השני ביקשתי לראיין את מאיר ויזלטיר, הוא הסכים, ״טוב, אבל תכניסי גם את השאלות, משונה לענות על שאלה מבלי שנשאלתי״. בסדר.
ריאיון עם משורר ששיריו נקראים לאורך השנים בנוי מרשמים וממחשבות שנצברו. השאלות באות לבחון קיבעונות, לנער תדמיות. חלקן נשאל מטעמו של קורא מדומיין. חלקן מנסה לתקוע סיכה. לעתים הוא שיחת ידידות, לעתים נדנוד והתעקשות, ריאיון צריך לקיים מידות נכונות של קרבה וזרות, סקרנות והיכרות. רִאיינתי את אבי מבלי להיות בתו, התקרבתי והתנכרתי, הֵזַרתי אותו, שיהיה חופשי. כשדיבר על האדמה ומשם על המוות, נדהמתי מהקור הלא־מוּכּר ששרר על פניו. האיש הסוער היה צלול כסכין בדרכו אל המוות.
את יונה וולך פגשתי שוכבת בתל־השומר, גופה המפואר מכוּוץ מסרטן. מבעד לדיבור האינטימי שלה זכרתי את קולה המתנגן בערבי קריאה בתל־אביב, ״זה הרגע שעובר כרגע/ זה הרגע שעובר עכשיו״. התביישתי בפיכחון שחסם אצלי את קולטני התקווה בשבתי מול זו שהפכה תקווה לתרופה. בסיום הריאיון ציינתי שמעולם לא יצאה מגבולות הארץ. על זה ענתה: ״רציתי לצאת רק בתוך קרון״. הצליל היה מרעיד: רק בתוך ארון.
עם יאיר הורביץ למדתי בכיתה אחת ב״תיכון חדש״. השיחה אתו באה לאחר 'ציפור כלואה', שהסיעה את שירתו אל המֵעֵבֶר. אדם שהכרת בלשון אחת, הנה הוא מתקיים בלשון אחרת. גלגול מחילות בחיי אמן.
עִניין אותי לשוחח עם מי שמאחוריו שנים של עבודה ומאבק על דרך. מתוך אהבת המסה כסוגה שיש בה קִרבה לשירה, נפגשתי עם מאיה קגנסקיה ועם עזה צבי. מסאיות, שכתיבתן דחוסה ואמירתן צלולה.
הריאיון שקיימתי עם מחמוד דרוויש נערך בשעה של חסד וסיכוי: פברואר 96', הלומי רצח רבין וחדורי אשליית שלום ממשמש ובא, דיברנו על גלות ומולדת כמעט מתוך פָטָה מוֹרגָנָה של לאחר־חורבן.