איך כדאי לחיות

רנה ורבין

תיאור

"הספר הזה הוא דיווח ישיר מהחלל הפנימי, כפי שנצפה במסעותיי, ביניהם ואחריהם", כותבת הסופרת, המתרגמת והעורכת רנה ורבין. "כתבתי אותו עבור הסקרניות, הכמהות, ההרפתקניות, והמתעניינות שלא בהכרח מתכוונות לצאת בעצמן למסעות דומים. כל מסע דורש אומץ. כל סיפור מסע דורש התגברות על מבוכה ופחד. אולי זה אותו הדבר".

 

באיך כדאי לחיות - סיפור מסע הרפתקני במרחבי התודעה חמש נשים (ועוד כלבה אחת) יוצאות למסע, כל אחת בדרכה. הן לא יוצאות לחפש את עצמן, הן יוצאות למצוא את הבלתי מוגבל. כדי להצליח לפרוץ גבולות הן נעזרות בכל מה שיכול לספק להן מידע חיוני, שיטלטל את תפיסת העולם השגורה.

 

המסעות שלהן פסיכדליים, גשמיים, מיסטיים, פילוסופיים: מילים גדולות, שמתחילות במצוקה רוחנית אנושית, שאי אפשר להחניק עוד. הן מתמודדות בדרכן עם השאלות הפשוטות ביותר, שהן גם הסבוכות ביותר: מה יש, איך לאהוב, מהי חירות, איך כדאי לחיות. הן פורצות במסעותיהן דרך חדשה, אמיצה ופקוחת עיניים, לב ותודעה.

מתוך הספר
נמצאתי בחלל עצום בגודלו. אולי אולם נוסעים, אולי אולם קבלה, שגודלו כגודל הקוסמוס כולו. עולם קבלה. המוני אנשים היו שם יחד איתי אם כי לא ראיתי איש בבירור. היינו כולנו, כל העולם, בהמתנה לדבר-מה לא ידוע. הכל היה אדום מטאלי. חיכינו. אולי העולם הזה היה מעין לימבו או בארדו. אחרי כמה זמן נשמעה הודעה בכריזה, בת קול שהדהדה ברחבי הגלובוס כולו. הקול היה נשי וגברי, כמו שני קולות שדיברו יחד או בזה אחר זה. הם חזרו ואמרו, בניסוחים שונים: בקרוב תגיע הודעה חשובה, הודעה עומדת להגיע, שימו לב, שימו לב, היכונו להודעה חשובה. הם אמרו את זה במילים ולא במילים, קולם תקיף וסמכותי ומהדהד ברחבי הכל. הכל היה עגול ואדיר ממדים ואדום כהה בוהק, בורדו כסוף. שוב ושוב נשמעה הקריאה להתכונן לקראת הודעה. אבל ההודעה לא הגיעה.
 
כך נפתח המסע הראשון שיצאתי אליו, לפני כשלוש-עשרה שנים, באופן לא מתוכנן מראש. שתיתי אז כוסית קטנה של משקה ירוק מר ומבחיל שנקרא אָיַוואסְקָה, חליטה מעוררת הזיות שמופקת מצמחים שגדלים באמזונס. לא ידעתי מה יהיו השפעותיה ולא התכוננתי לקראתן. אולי אי אפשר לומר שיצאתי אז למסע - הגעתי רק עד אולם הנוסעים.