אחת-עשרה שעות

פמלה ארנס

שם מקור: Eleven Hours

  • תרגום: אורית הראל
  • עריכה: ארנית כהן-ברק
  • עיצוב: עדה ורדי
תיאור
אחת-עשרה שעות בחדר לידה עם שתי נשים, שהנסיבות הפגישו ביניהן וכעת הן נשענות זו על זו על מנת להצליח במשימתן - הבאת חיים. 
 
לור, צעירה הרה, מגיעה למחלקת יולדות לבדה. היולדת הבודדה מעוררת באחות פרנקליין רגשות עזים שמקורם לא ברור לה. היא מיילדת מנוסה וסייעה באינספור לידות, עוד במולדתה האיטי, שם גורל האימהות והתינוקות מופקד בידי האלים. 
 
אחת־עשרה שעות, נובלה עטורת שבחים של פמלה ארנס, מתמקדת לא רק בעתיד המתהווה בחדר הלידה, אלא גם במשקעי העבר של שתי הנשים הללו: יחסיה של לור עם אמה החולה, הגעתה לניו יורק, ומשולש האהבה שהיתה צלע ממנו ושהוביל להיריון; השבר בין פרנקליין לבין משפחתה בהאיטי והמפגש המקרי שהוביל להחלטתה להגר לארצות הברית ולהפוך לאחות מוסמכת.
 
 
מתוך הספר
לא, אומרת הבחורה, היא לא מוכנה להתחבר למוניטור. בתוכנית הלידה שלה כתוב ״לא״ לניטור במוניטור.
הצעירות האלה, עם תוכניות הלידה שלהן, חושבת פְרַנְקְלַיין בינה לבינה כאילו אפשר באמת לתכנן משהו שקשור בלידה. היא חושבת במושגים של בחורה צעירה, למרות שקראה בטופס הקבלה שלוֹר טננבאום בת שלושים ואחת - כלומר, מבוגרת ממנה בשנה. לבנה, ילידת מתישהו ביולי, עובדת במחלקת החינוך של עיריית ניו יורק. בפעם הראשונה הגתה פרנקליין את שמה של הבחורה באופן שגוי - היא קראה לה ״לורי״ והבחורה תיקנה אותה, אמרה שיש בשם רק הברה אחת. לוֹר. למה בחורה צעירה ולא אישה? היא הגיעה לכאן בגפה קצת אחרי תשע בבוקר, סוחבת תיק־צד שהטה את משקל גופה הגבוה לצד אחד. לא היה אתה שום גבר, לא אמא ולא חברה (אם כי היא עונדת טבעת על אצבע הטבעת בידה השמאלית: חישוק כסוף). לא היה אתה אף אחד, שזה עניין נדיר ביותר: אפילו לנרקומניות חסרות הבית יש לפעמים גבר או חברה שבאים אתן; אפילו לזונות יש חברות שמביאות אותן. אלא שלור טננבאום לא נראית כמו נרקומנית או זונה. היא לובשת בגדים נקיים, מכנסי טרנינג וחולצת כפתורים; הליכתה מרגע שהניחה את תיק־הצד הייתה יציבה, אפילו חיננית; ובדלפק הקבלה הציגה כרטיס ביטוח רפואי.