פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי (11 בנובמבר 1821– 9 בפברואר1881) הוא מן הדמויות המרכזיות והחשובות בתולדות הספרות הרוסית בפרט והספרות העולמית בכלל. הוא נחשב לאחד מגדולי וחשובי הסופרים ומחברי הרומנים במאה ה-19. דוסטויבסקי כתב סיפורים קצרים, מאמרים ורומנים, ושימש כעורך בכמה כתבי עת שיצאו לאור ברוסיה בזמנו.
דוסטויבסקי נולד למשפחה שהייתה ענף של משפחה מליטא הגדולה שהיגרה לאוקראינה וירדה מנכסיה. הוא היה השני מבין שבעה ילדים, ונקרא פיודור על שם סבו מצד אמו. סבו של פיודור מצד אביו היה כומר. אביו של פיודור, מיכאיל אנדרייביץ', שנולד בשנת 1787, ברח למוסקבה בגיל 15, שם השלים את לימודיו באקדמיה לרפואה. אמו של פיודור, מאריה פיודורבנה, הגיעה ממשפחה של סוחרים מוסקבאים בשם נצ'אייב. הוריו נישאו בשידוך כשאביו היה בן 30 ואימו בת 19. אביו, למרות העול הכלכלי, שלח את ילדיו לבתי ספר פרטיים ולא לבתי ספר ציבוריים. הוא השקיע שעות רבות בחינוכם, ולימד אותם לטינית, גאומטריה ומקצועות נוספים.
בשנת 1833 החל פיודור ללמוד בפנימייה קטנה במוסקבה שנוהלה על ידי זוג צרפתי בשם סושארד. את רשמיו ממוסד משונה זה תיאר, לאחר מכן, דוסטויבסקי ברומן המתבגר. כעבור שנה עברו הבנים לפנימייה פרטית יוקרתית שנחשבה אחד ממוסדות הלימוד המצוינים במוסקבה.
לאחר מותה של אימו בשנת 1836, הגיש האב מיכאיל בקשה רשמית לממונה עליו בבית החולים כי בניו יתקבלו לאקדמיה של חיל ההנדסה בסנט פטרבורג במימון ממשלתי. פיודור עבר את המבחנים בהצלחה והחל ללמוד בבית הספר בינואר 1838. ביוני 1839 נפטר אביו של פיודור. בשנת 1842 קודם דוסטויבסקי לדרגת סגן משנה, ועזב את האקדמיה הצבאית עם קצבה קטנה. בהשראתו של שילר, ניסה דוסטויבסקי את כוחו בכתיבת מחזה רומנטי. הוא כתב שני מחזות על דמויות היסטוריות - מרי סטיוארט ובוריס גודונוב - אך שניהם לא נשמרו. ביקורו של בלזק, אחד הסופרים האהובים עליו, בסנט פטרבורג בשנת 1843, גרם לו לזנוח את השאיפה ליצור מחזה היסטורי ולהתמקד בתרגום הרומן של בלזק אז'ני גרנדה. התרגום הושלם ופורסם, אך לא זיכה את דוסטויבסקי בתשומת לב מיוחדת.
רק בשנת 1844, לאחר שחרורו מהשירות הצבאי, פנה דוסטויבסקי ברצינות לכתיבת פרוזה משל עצמו. הוא כתב את הנובלה אנשים עלובים, בסגנון של רומן מכתבים. הנובלה השנייה של דוסטויבסקי, הכפיל, התפרסמה בסוף שנת 1846 בכתב העת רשימות המולדת. יצירה זו לא זכתה לאותה קבלת פנים אוהדת.
בשנת 1849 הוגלה דוסטויבסקי בשל קשרו לחוג פטרשבסקי, הוא נאסר וגזר דינו הומר בארבע שנות מאסר עם עבודת פרך באומסק שבסיביר, ושירות צבאי לזמן בלתי מוגבל. החוויות של דוסטויבסקי בתקופת מאסרו שימשו בסיס לרומן רשימות מבית המוות, שפורסם בשנת 1862. בשנת 1859 עזב דוסטויבסקי את הצבא וחזר עם אשתו לסנקט פטרבורג. בין השנים 1861 ל-1863 הוא ניהל ירחון בשם זמן עם אחיו מיכאיל. באותו ירחון התפרסם גם הרומן אנשים עלובים. בגיליון הראשון של הירחון פרסם דוסטויבסקי את החלק הראשון של ספרו כתבים מן המרתף. זמן קצר אחר כך נפטרה אשתו מריה דימטריבונה, אובדן שגרם לו זעזוע קשה. ביולי 1864 נפטר גם אחיו מיכאיל. לאחר מות אחיו לקח על עצמו דוסטויבסקי לדאוג לאלמנתו ולילדיו. מצבו הכלכלי באותה תקופה הלך והידרדר, והוא שקע בחובות. הוא נאלץ לסגור את ירחון. נוסף על כך התמכרותו להימורים עלתה לו בכספים רבים, והוא נאלץ לברוח מנושיו למערב אירופה, שם החל שוב ברומן עם אפולינאריה סוסלובה, שסירבה להצעת הנישואים שלו.
כדי לעמוד בהתחייבויות הכספיות שלו כתב ופרסם דוסטויבסקי את הרומן החטא ועונשו בשנים 1865–1866. הוא מכר את כל הזכויות על הספרים שפרסם עד אז למוציא לאור בשם סטלובסקי תמורת 3,000 רובל בלבד. מלבד הזכויות על הספרים הקודמים התחייב דוסטויבסקי לספק לסטלובסקי רומן חדש עד נובמבר 1866. במסגרת העבודה על רומן זה, שיצא לאור בשם המהמר. בשנת 1866 פגש פגש דוסטויבסקי את אשתו השנייה, אנה גריגורייבנה סאניטקינה ששמשה כקצרנית שלו . בשנת 1869 הוא פרסם את הרומן אידיוט, ושנה לאחר מכן פרסם את הרומן הבעל הנצחי. בשנת 1873 דוסטויבסקי הוציא לאור את הרומן שדים במימון עצמי, והספר זכה להצלחה רבה. הרומן האחרון שכתב היה האחים קרמזוב שפורסם בשנת 1880.
דוסטויבסקי נפטר ב-9 בפברואר 1881 ונקבר בבית העלמין טיחבין במנזר אלכסנדר נבסקי בסנט פטרבורג.
מבחינה היסטורית ספרותית, נחשב דוסטויבסקי לחלק מהזרם הריאליסטי, אך הריאליזם של דוסטויבסקי הוא מיוחד במינו: זהו ריאליזם נפשי, ששואב את כוחו מהדיוק הרב של האבחנות הפסיכולוגיות, ומאופן התיאור של חיי הרגש לעומת הפרטים החיצוניים. הרומנים שלו מאופיינים בריבוי קולות לעיתים בעלי עמדות מנוגדות, הם מרובי אירועים ודחוסים מבחינת זמן ומקום.
