ולטר בנימין

תיאור

ולטר בנימין (Walter Benjamin, יולי 1892 – ספטמבר 1940) היה פילוסוף, הוגה דעות, מבקר תרבות, מסאי, מתרגם ושדרן רדיו יהודי-גרמני.

 

כמה עובדות ש(אולי) לא ידעתם על ולטר בנימין:

 

ולטר בנימין נולד ב‑15 ביולי 1892 בברלין, הבכור בשלושת ילדיהם של אמיל ופאולינה בנימין, משפחה יהודית אמידה שחיה ברובע המערבי העשיר של ברלין. אביו היה סוחר אמנות מצליח, ניהל מכירות פומביות והגדיל את הונו בהשקעות שונות.

 

"נולדתי במזל שבתאי -­ הכוכב בעל הסיבוב האטי ביותר, כוכב הלכת של דרכי עקלתון ואיחורים", העיד על עצמו בנימין.

 

עד גיל עשר, בנימין למד בחינוך פרטי-ביתי, בחוג מצומצם של בני עשירים. לאחר מכן למד בגימנסיה קייזר פרידריך בכיכר סוויני בברלין, נשלח ללימודים בפנימייה כפרית, חזר ללמוד בעירו והמשיך בלימודי פילוסופיה באוניברסיטת הומבולדט בברלין. 

 

כשהיה בן 23 החל לתרגם את שירתו של שארל בודלר, עבר למינכן, שם פגש בגרשם שלום והשניים היו לידידי נפש. במינכן פגש גם במשורר ריינר מריה רילקה וכתב מחקר על המשורר פרידריך הלדרלין.

 

בנימין הצליח לחמוק מגיוס לצבא הגרמני לאחר שהעמיד פנים שהוא סובל מכאבים בגב התחתון.

 

ב-1917 עבר בנימין לברן שבשווייץ, שם הכיר את אשתו לעתיד, דורה פולק.

 

ב-1919 השלים את עבודת הדוקטורט, בהצטיינות. מחקרו עסק במושג הביקורת ברומנטיציזם הגרמני. הוא לא מצא את מקומו בעולם האקדמי והתקשה לפרנס את משפחתו (בשלב זה היה כבר נשוי לדורה פולק ואב לבנו היחיד).

 

ב-1921 חידש בנימין קשר עבר רומנטי עם יולה כהן, אשר הוביל למשבר בנישואיו. כעבור שלוש שנים, בביקור באי קפרי, הכיר אהובה חדשה - אסיה לציס, מהפכנית קומוניסטית מלטוויה - שעוררה לא רק את תשוקתו אלא גם את התעניינותו במרקסיזם. ב‑1926 הוא ביקר אותה במוסקווה, אך בדומה ליחסיו עם כהן, הקשר לא נחל הצלחה גם לאחר שהתגרש מאשתו ב‑1930.

 

"הוא לא התנועע כמו הגברים של תקופתו", סיפרה ידידתו שרלוט וולף. "היו בדמותו קווי מתאר מטרידים - לחיי ילד תפוחיות ואדמדמות, תלתלים שחורים ומצח גבוה, שהיו מושכים, אבל לוו בניצוץ ציני. השפתיים שלו היו חושניות, מוסתרות באופן לא מוצלח על ידי שפם, ולא מותאמות לשאר תווי פניו. היציבה והמחוות שלו נראו 'קפוצות' וחסרו ספונטניות, חוץ מאשר כשדיבר על נושאים או אנשים שאהב... הרגליים העקומות שלו גרמו לו להיראות כאילו הוא סובל מכיווץ שרירים תמידי. הוא שמר על ידיו קרובות לחזה, ומיעט מאוד להחוות מחוות".

 

בשנת 1923 החליט חברו הטוב, גרשם שלום, לעלות לארץ ישראל. שלום הזמין את בנימין להצטרף אליו, ולימים גם ניסה לשכנע אותו להשתלב כמרצה באוניברסיטה העברית, אך בנימין סירב. הוא ראה ביהדות כוח רוחני-תרבותי הפועל באירופה ולא נשבה בציונות המדינית המעשית.

 

בשנת 1925 הגיש בנימין עבודה לאוניברסיטת פרנקפורט כדי לקבל הסמכה להוראה באוניברסיטה. העבודה על מקורותיה של הדרמה הטרגית הגרמנית נדחתה על ידי בוחניו בנימוק ש"לא הבינו בה אף מילה".

 

בשנות העשרים של המאה העשרים תרגם בנימין חלקים מבעקבות הזמן האבוד של מרסל פרוסט, כתב בעיתונות וחי תקופה בפריז, שם התחיל את המחקר לעבודתו הגדולה על החיים בפריז של המאה ה-19.

 

בנימין חיבר ושידר עשרות תוכניות בתחנות רדיו בברלין ובפרנקפורט בין 1927 ל-1933. שש משיחות אלה ראו אור בעברית בספר רדיו בנימין (תרגם: הראל קין, הוצאת תשע נשמות).

 

לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, עזב בנימין את ברלין, נדד לאיביסה שבספרד, לניס שבצרפת והשתקע לבסוף בפריז, שם התערה בחברת אינטלקטואלים גרמנים גולים כחנה ארנדט, קורט וייל, הרמן הסה ואחרים.

 

בנימין התקשה להתפרנס כגולה בצרפת ושקע בעבודה מחקרית. הוא כתב על בודלר, בילה ימים ארוכים בספריות, שוטט ברחובות פריז, חיבר את המסה החשובה יצירת האמנות בעידן השעתוק המודרני, לה נודעה השפעה רבה על הדיון בצילום, באמנות ובכלכלת הדימויים האופיינית לעידן המודרני, כתב את החיבור המפורסם תזות על הפילוסופיה של ההיסטוריה בהשראת הציור מלאך ההיסטוריה (אנגלוס נובוס) של פול קלה (Paul Klee) והמשיך לעבוד על ספרו הגדול העוסק בפריז של המאה ה-19.

 

הגותו של ולטר בנימין שאבה, בין השאר, מהמרקסיזם, מהגותו של תיאודור אדורנו ואסכולת פרנקפורט, ומהמיסטיקה היהודית שאליה נחשף דרך עבודתו של גרשם שלום.

 

ב-1938, עם שלילת האזרחות הגרמנית מהיהודים, בנימין היה לגולה חסר מדינה. הוא נעצר בצרפת ונכלא במשך שלושה חודשים. עם כיבוש צרפת על ידי הנאצים, בקיץ 1940, הוא נמלט דרומה, בתקווה להגיע לארצות הברית לאחר שהושגה עבורו אשרת כניסה. בנימין הוברח מצרפת לספרד עם קבוצת פליטים, אך הקבוצה נתפסה בעיירה פורטבואו שבגגבול ספרד-צרפת בעקבות הלשנה. חלק מהפליטים הצליחו לברוח באותו לילה ועמם עבודתו המונומנטלית של בנימין, פרויקט הפסאז'ים, אותה ביקש כי יפרסמו בארצות הברית.

 

נוכח הסכנה שיוחזר לצרפת וייעצר על ידי הנאצים, בנימין התאבד בליל ה-25 בספטמבר 1940 באמצעות מנת יתר של כדורי מורפיום, אותם נהג לקחת בשל מחלת לב. הוא היה בן 48. בנימין נקבר בבית הקברות של פורטבואו. בראשית שנות התשעים של המאה העשרים הוקמה שם אנדרטה לזכרו בשם מעברים (Passages) בעיצובו של דני קרוון.

 

ממכתביה של חנה ארנדט עולה כי במהלך השהות המשותפת בפריז והנסיונות להשיג אשרת כניסה לארצות הברית, העלה בנימין את אפשרות ההתאבדות לא פעם: "מצבו של בנג'י [בנימין] מדאיג אותי מאוד", כתבה ארנדט במאי 1939 לגרשום שלום. "כעת אני משוכנעת יותר מאי-פעם שחשוב להבטיח לו הכנסה. להרגשתי, יצירתו התפתחה עד לפרטי הפרטים של הסגנון. הכול מפורש יותר והססני פחות. תכופות נראה לי שרק עכשיו הוא מגיע לעסוק בדברים החשובים לו באמת. יהיה מחריד אם משהו יעכב בעדו עכשיו".

 

בארכיון הספרייה הלאומית בירושלים נמצאים פריטים אחדים של בנימין, בהם מחברת כרוכה בקלף, תפורה ביד בחוט אדום, שדפיה עמוסים בכתב ידו הזערורי. המחברת כוללת נוסחים של מכתבים, רשימות יומן והערות של בנימין לקראת כתיבת רשימות ומאמרים.

תיאוריה וביקורת | פילוסופיה | ולטר בנימין | ביוגרפיה | ביקורת תרבות | ספרות גרמנית

ספרים מאת ולטר בנימין