דליה רביקוביץ (נובמבר 1936 – אוגוסט 2005) היתה משוררת, סופרת ומתרגמת. כלת פרס ישראל לשירה.
כמה עובדות ש(אולי) לא ידעתם על דליה רביקוביץ:
לרביקוביץ לא היה מחשב ומעולם לא כתבה במכונת כתיבה. כל השנים היא כתבה בעט. שיריה הראשונים שנשתמרו בעזבונה נכתבו כשהיתה בכיתה ב', במחברת דקיקה שכריכתה נייר חום מחוספס.
רביקוביץ נולדה ברמת גן ללוי רביקוביץ, מהנדס במקצועו, שעלה מסין ועבד בתחנת החשמל של נהריים ואחר כך בעמק יזרעאל. אמה, מיכל, באה ממשפחה דתית מרובת ילדים, נכדתו של הרב שמואל הומינר, היתה מורה לעברית בבית ברל.
שבועיים לפני יום הולדתה השישי של רביקוביץ, באוקטובר 1942, נדרס אביה על ידי חייל יווני שיכור בצבא הבריטי. לדליה סיפרו תחילה כי נפצע. בחלוף שבועיים, ביום הולדתה השישי, העניקו לה מתנה בשמו - ילקוט וקלמר. רק זמן רב אחר כך, לאחר שיחה עם חברה לכיתה, הבינה כי אביה מת.
זמן קצר לאחר מות האב עברה רביקוביץ עם אמה ואחיה התאומים הפעוטים, אחיקם ועמירם, לגור בקיבוץ גבע. היא סבלה שם מנידוי והשפלות, והשנים בקיבוץ נחרתו בזיכרונה כחוויה קשה. בראיון לצבי ינאי, אמרה: " שם הרגשתי לראשונה את האיבה, את הקטנוניות, את העכור שביחסים. אני חושבת שחיים בטרור בקיבוץ. זה ממש מקום לשבירת נשמות. בגיל 12 וחצי עזבתי את גבע בלי אמי. פשוט נמלטתי לי לנפשי". לאחר עזיבת הקיבוץ, היא גדלה אצל חמש משפחות אומנה שונות.
כשגרה אצל משפחה אומנת בחיפה, למדה בחוג לכתיבה יוצרת, שם פגשה את מבקר הספרות הידוע ברוך קורצווייל, אשר הכיר בכישרונה, עודד אותה לכתוב ונהפך לדמות משמעותית בחייה.
בגיל 18 פגשה רביקוביץ את יוסף בר יוסף, אז עיתונאי בן 22, ולימים סופר ומחזאי. השניים היו לזוג במשך כמה שנים, נישאו והתגרשו כעבור שלושה חודשים. הם נשארו מיודדים, ובין מפגשיהם באותן שנים (1960-1955) התקיימה ביניהם חליפת מכתבים. בשנת 2019 ראה אור בהוצאת לוקוס הספר שלך, דליה, ובו מכתביה של רביקוביץ אל בר יוסף.
לאחר שירות צבאי קצר, ממנו השתחררה על סעיף נפשי, הצטרפה לקבוצת המשוררים לקראת, שבה היו חברים נתן זך, יהודה עמיחי ודוד אבידן. רביקוביץ החלה לפרסם את שיריה רק אחר כך, כשקיבלה הכרה מלאה גולדברג ומאברהם שלונסקי.
את שיריה הראשונים פרסמה רביקוביץ כשהייתה חיילת בכתב העת של שלונסקי, אורלוגין.
רביקוביץ סיפרה פעמים רבות על הביקור הראשון בבית לאה גולדברג, כשבאה להראות לה את שיריה. היא תיארה כיצד עמדה בחוץ, מתוחה ונרגשת, מחכה לשעה היעודה. גולדברג בחרה שלושה שירים, שהודפסו בעיתון.
זמן קצר אחר כך, ב-1959, יצא לאור ספרה הראשון, אהבת תפוח הזהב. רביקוביץ היתה אז בת 23, וספרה התקבל מיד באהדה על ידי הקוראים והן על ידי הממסד הספרותי.
עם הופעת הספר גמר עליו את ההלל המבקר המחמיר ברוך קורצווייל במשפטי שבח נדירים, שלא אפיינו את כתיבתו, בוודאי לא למשוררים צעירים של אותו דור: "לדליה רביקוביץ נימה לירית משלה. אין היא נזקקת לדרכם של חקייני האופנה המודרניסטית משום ששיריה טבועים בחותם המקוריות [...] קובץ צנוע זה של שירים עולה בערכו הפיוטי, במקוריותו ובאמיתותו על עשרות ספרי שירה, הן נוסח מסורתי הן נוסח מודרניסטי שהופיעו אצלנו".
מלגה אפשרה לרביקוביץ ללמוד באוניברסיטה העברית בחוגים לשון, אנגלית וספרות עברית. לפרנסתה עבדה כמורה בבית ספר תיכון. היא למדה שלוש שנים באוניברסיטה ולא סיימה את התואר.
בעלה השני היה איש התקשורת יצחק לבני, שנשאר חברה הקרוב עד מותה. בעלה השלישי, עו"ד חיים קליר, הוא אבי בנה היחיד, עידו קליר. כשביקשה להיפרד מבעלה, לאחר 13 שנות נישואים, החליט שופט להעביר לאב את החזקה על עידו. רביקוביץ חוותה זאת כטראומה קשה.
במשך שנים רבות סבלה רביקוביץ ממחלת הדיכאון ומהתקפים של דיכאון מז'ורי. "כשאני בדיכאון, אני פחות מעלה נידף", סיפרה פעם בראיון. חבריה הקרובים דיווחו על ניסיונות התאבדות חוזרים ונשנים.
"ערכו של משורר נחות מקליפת השום", אמרה בראיון. "בכל מקרה, פרוסת לחם בחמאה ובדבש על שעוונית של שולחן ארוחת הבוקר, מגרשת כל צער, הרבה יותר מן השיר החומק. מה שמוציא אותי מתקופות הדיכאון שבו אני שוקעת לעתים איננה השירה, אלא החיים. כאשר הם מחייכים אלי, אני מסוגלת לחייך בחזרה".
במשך שנים גרה רביקוביץ לבדה בדירה ברחוב יהואש 6 בתל אביב. עיריית תל אביב הנציחה את זכרה בשלט שהציבה בחזית הבית.
רבים משירה הולחנו ובוצעו על ידי מיטב אמני ישראל, בהם משה וילנסקי, נורית הירש, שם-טוב לוי, מתי כספי, יהודית רביץ, שלמה ארצי, ברי סחרוף, איה כורם, מוני אמריליו, ועוד ועוד.
אחרי מלחמת לבנון הראשונה פרסמה רביקוביץ שירי מחאה והצטרפה לשורות השמאל. פעמים קרובות ביטאה את עמדותיה הפוליטיות, תוך הזדהות עם הצד החלש.
כאשר המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש היה מוגבל לעירו, חיפה, ונדרש להתייצב פעמיים ביום בתחנת המשטרה על פי תקנות הגנה (שעת חירום), ביקרה אצלו רביקוביץ כחלק ממשלחת פוליטית.
לפני בחירות 1999, בעקבות עימות טלוויזיוני בין יצחק מרדכי לבנימין נתניהו, שלחה רביקוביץ לנתניהו איגרת ובה כתבה לו: "אדוני ראש הממשלה, ראיתיך אמש בעימות הטלוויזיוני ולמרות שאינני ממצביעיך קשה לי לראות כל אדם באשר הוא אדם משדר אותות מצוקה. לפיכך, מתוך גישה הומניטרית גרידא ושלא על מנת לקבל פרס, אני שולחת לך כדורי הרגעה קלים שאולי יועילו לך לקראת העימותים הבאים. יש לקחת את הגלולה עם מעט מים עשרים דקות לפני תחילת העימות".
בימיה האחרונים צפתה בטלוויזיה בשידורים על ההתנתקות מגוש קטיף, והגיבה על כך בעוצמה רגשית. היא תמכה בפינוי ההתנחלויות, אך דיברה גם על הזדהות עם תחושת העקירה של המפונים.
ספרי השירה שפרסמה: אהבת תפוח הזהב (1959), חורף קשה (1964), הספר השלישי (1969), תהום קורא (1976), אהבה אמיתית (1987), חצי שעה לפני המונסון (1998).
רביקוביץ פרסמה גם שלושה קובצי סיפורים: מוות במשפחה (1976), קבוצת הכדורגל של ויני מנדלה (1997) ובאה והלכה (2005). עוד פרסמה, פזמונים, שירים וסיפורים לילדים, וכן תרגמה ספרי שירה וספרי ילדים.
במלאת חמש שנים למותה של רביקוביץ ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2010 הספר דליה רביקוביץ: כל השירים בעריכת גדעון טיקוצקי ופרופ' עוזי שביט. זוהי המהדורה המוסמכת ביותר לשירת רביקוביץ ויש בה חידושים רבים. במהדורה כונסו לראשונה לא רק כל השירים שהופיעו בספרי שירתה, אלא גם כעשרים שירים שפרסמה בעיתונות ולא נכללו בספריה וכן כשלושים שירים בתרגומה.
לרביקוביץ הוענקו פרס ביאליק (1978), פרס שלונסקי ופרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2005) והיא כלת פרס ישראל (1998). בנימוקי חבר השופטים נכתב עליה כי היא "מעמודי התווך של השירה העברית הלירית. שיריה הם מצד אחד עדות אישית על יתמות, אהבה בלתי אפשרית ומאבק נואש על עצם הקיום ומצד שני הם מבטאים אמת אוניברסלית וחוויות של רבים. השילוב של הלשון העשירה והגבוהה עם לשון היומיום, ושל הזעקה האישית עם זו הכללית, מאפיינת את יצירתה והפכה לחשובה ולבולטת ביותר בשירה העברית בת זמננו."
בנה, עידו קליר, אמר במלאת שנה למותה: "הייתי רוצה שיזכרו אותה כאשה דעתנית ואינדיווידואליסטית. אשה שיש לה את הנתיב שלה ויש לה את היכולת שלה והיא דבקה בהם לאורך חייה. הייתי רוצה שאנשים יזכרו אותה בזכות הכישרון שלה שהיה בלתי רגיל והייתי רוצה שאנשים יהפכו את השירים האלה לחלק מחייהם. אנשים קוראים את השירים וזה נותן להם מלים, ואיזשהו כלי להביע את עצמם ולהבין את עצמם. הייתי רוצה שהשירים והסיפורים שלה יהפכו לחלק מהעולם הרגשי של אנשים".
רביקוביץ מתה ב-21 באוגוסט 2005. מותה היה פתאומי וזעזע רבים. ההנחה הראשונית היתה שהתאבדה. דו"ח הניתוח שלאחר המוות קבע כי רביקוביץ לא התאבדה. לא נמצאה בגופה כמות חריגה של תרופות, ונקבע כי "מותה נגרם קרוב לוודאי מכישלון חריף של הלב". היא נקברה בבית העלמין בקריית שאול. אף נציג של הממשלה לא נכח בה, גם לא שרת החינוך.
