ארנסט מילר הֶמינגוויי (Ernest Miller Hemingway, יולי 1899-יולי 1961) היה סופר ועיתונאי אמריקאי. הוא זכה בפרס פוליצר בשנת 1953 על ספרו הזקן והים ובפרס נובל לספרות בשנת 1954. השפיע רבות על הכתיבה ועל תרבות המאה העשרים ואילך, וכמה מספריו נחשבים ליצירות מופת.
כמה עובדות שאולי לא ידעתם על המינגוויי:
הֶמינגוויי נולד בפרוור של שיקגו, אילינוי, לאב רופא ולאם שהיתה מורה למוזיקה ולפיתוח קול. כשהיה בן חודשיים, בזמן שהאם גרייס שהתה בשיקגו, ערך האב מילה בארנסט הקטן, ללא הרדמה. אמו של המינגוויי רצתה שתיוולד לה בת, והתאכזבה עמוקות כשנודע לה שנולד לה בן. בילדותו היא נהגה להלביש אותו כילדה והכריחה אותו לשחק בבובות עם אחותו הגדולה.
משפחתו החזיקה בית קיט בצפון מישיגן, שם יצא המינגוויי עם אביו למסעות דיג וציד ולטיולים בחיק הטבע, חוויות שפיתחו אצל המינגוויי הצעיר אהבה עזה לטבע ולמקומות מבודדים, ושימשו לאחר מכן בסיס לחלק מסיפוריו. אמו דאגה כי הילדים יספגו "חינוך תרבותי", ולקחה אותם להצגות תיאטרון, לאופרות, לקונצרטים ולמוזיאונים. היא לחצה על ארנסט הצעיר ללמוד לנגן בצ'לו ודרשה ממנו להתאמן בנגינה לפחות שעה ביום.
במהלך לימודיו בבית ספר יסודי החל לסבול מקוצר ראייה, והקדיש חלק ניכר מזמנו הפנוי לקריאת ספרים. בחטיבת הביניים אהב במיוחד את שיעורי האנגלית, שבהם למד בין היתר את כתבי שייקספיר, צ'וסר, סיפורים מהמיתולוגיה היוונית ואת סיפורי התנ"ך.
המינגוויי השתתף במועדון ירייה ברובה, במועדון הדיונים ובתזמורת בית הספר, שבה ניגן בצ'לו, וכן השתתף בשיעורי עיתונאות וכתב לעיתון בית הספר סיפורים, ביקורות ודיווחים על אירועים מקומיים. היה חבר גם בנבחרת בית הספר בפוטבול, עסק בפולו מים, בשחייה ובאגרוף, ואף זכה באליפות המחוזית למשקל קל. מתחת לתמונתו בספר המחזור משנת 1917 נכתב: "אף אחד אינו פיקח יותר מארני".
בשנת 1917 עזב המינגוויי לקנזס סיטי, שם החל לעבוד ככתב מתחיל בעיתון. מאוחר יותר סיפר כי בסטאר למד לכתוב בסגנון הקצר והדקלרטיבי שהפך מאוחר יותר למזוהה עמו.
בניגוד לרצון אביו, ניסה המינגוויי להתגייס לצבא ארצות הברית, אך נכשל בבדיקות הרפואיות. הוא התנדב לשמש במלחמת העולם הראשונה נהג אמבולנס בצלב האדום. הוא נפצע מפצצת מרגמה באיטליה, ועל אף הפציעה הצליח לפנות תחת אש כבדה שני חברים למקום מבטחים. על מעשה זה העניקה לו ממשלת איטליה מדליית כסף.
ב-1921 נשלח ככתב זר של העיתון טורונטו סטאר לפריז והתרועע שם עם אנשי בוהמה, סופרים ומשוררים כגרטרוד סטיין, עזרא פאונד, ג'יימס ג'ויס וסקוט פיצ’ג'רלד.
המינגווי היה שתיין אגדי: הוא היה שותה שניים-שלושה בקבוקי ליקר ביום וגם יין עם הארוחות. ג’ויס, הצנום והקטן, היה חברו לשתייה בפריז. מסופר כי כאשר היו יוצאים לשתות, ג’ויס היה משתכר, מתחיל בקטטה עם בחור גדול ממנו בבר ואז מסתתר מאחורי המיינגווי וצורח: "טפל בו, המינגווי, טפל בו!"
את מלחמת העולם השנייה סיקר המינגווי כעיתונאי, ובמסגרת זאת טס בכמה משימות של חיל האוויר המלכותי, היה בפלישה לנורמנדי ובשחרור פריז.
אחרי המלחמה עבר המינגוויי לגור בקובה ושקע בדיכאון. כשעלה פידל קסטרו לשלטון, נאלץ המינגווי לעזוב והוא השתקע בקטצ’ום, איידהו. במשך חייו המיינגווי גר באוואק פארק, קנזס סיטי, איטליה, טורונטו, שיקגו, פריז, קי ווסט, קובה ואיידהו. בנוסף הוא טייל לעיתים קרובות באוסטריה, ספרד, אפריקה ומערב אמריקה.
באפריקה היה מעורב בשתי תאונות מטוסים. פציעותיו היו רבות וקשות: כתפו הימנית, ידו ורגלו השמאלית נפגעו קשה. הוא איבד זמנית את ראייתו בעין שמאל ואת השמיעה באוזנו השמאלית, סבל מקרעים באיברים הפנימיים ומפציעות נוספות. חודש לאחר מכן נפצע קשה בתאונת ציד וסבל מכוויות מדרגה שנייה בשתי רגליו, בפלג גופו הקדמי, בפניו ועוד. כוחו נחלש והוא איבד את הרצון לחיים. אפילו לא יכול היה לנסוע בעצמו לשטוקהולם לקבל את פרס נובל.
בשנותיו האחרונות סבל מפרנויה, חשש שעוקבים אחריו (האף.בי.איי אכן החזיק בתיק עליו בגלל מגוריו בקובה הקומוניסטית), שקע בדיכאון והידרדר לאלכוהוליזם.
המינגווי ניסה להתאבד כמה פעמים בחייו. לפי חברו א.אי. הוטצ’נר, פעם אחת הוא ניסה להתאבד על ידי כניסה לתוך מסלול המראה של מטוס פרופלור. פעם אחרת הוא ניסה לקפוץ ממטוס באמצע טיסה. הנסיונות האלה לא הצליחו אבל בגיל 62, אחרי שניסה טיפול בהלם חשמלי שלא הפיג את דכאונו, מת לאחר שירה בראשו ברובה ציד.
