אלכסנדר סרגייביץ' פושקין (1837-1799) נחשב לגדול המשוררים הרוסיים, ממייסדי השירה הרוסית המודרנית, ומהתורמים המרכזיים לפיתוח השפה הרוסית, שיצירותיו נחשבות למופת בספרות העולמית.
פושקין נולד במוסקבה ובילה את מרבית ילדותו אצל מורים פרטיים ומטפלות. את השפה הרוסית הוא למד מארינה רודיונובנה שהייתה האומנת האהובה עליו. היא הירבתה לספר לפושקין סיפורי עם שהיוו את הבסיס לסיפוריו ואגדותיו הרבים.
בשנת 1811, בגיל 12, התקבל פושקין ללמודים במחזור הראשון של הליצאום בעיירה שבפאתי סנט פטרבורג. הוא למד שם במשך שש שנים, ובתקופה זו הוא כתב את שיריו הראשונים, אותם פרסם מגיל 15 ואילך, והחל לכתוב את הפואמה "רוסלאן ולודמילה" שאותה סיים ב-1820.
עם סיום לימודיו בליצאום עבר פושקין לסנט פטרבורג, התקבל לעבודה במשרד החוץ הרוסי ונהג לבקר רבות בהצגות תיאטרון. בהמשך יצר קשר עם קבוצות ואישים רדיקלים שתמכו ברפורמות סוציאליות, הפך בהדרגה מחויב לרפורמה חברתית והיה דובר הרדיקלים הספרותיים. ב-1820 פרסם את השיר האודה לחירות, שהיה שיר פוליטי שמתח ביקורת על הצאר, אלכסנדר הראשון. כתוצאה מכך, עבר פושקין חקירה שבסופה הוגלה מסנט פטרבורג ליקטרינוסלב.
פושקין לא נשאר ביקטרינוסלב זמן רב. הוא עבר תחילה לקישינב וב-1823 עבר לאודסה. לבסוף, לאחר סכסוכים עם הממשל, גורש לאחוזה הכפרית "מיכילובסקויה" שהייתה שייכת לאימו. גם כשהיה בגלות פושקין לא הפסיק ליצור ולכתוב. למעשה חלק מיצירותיו המפורסמות ביותר כגון: בוריס גודונוב, הצועני וגראף נולין נכתבו בגלות.
בשנת 1825 מת הצאר אלכסנדר הראשון, ואחיו, ניקולאי הראשון, עלה לשלטון במקומו. ימים ספורים לאחר מכן פרץ מרד הדקבריסטים בסנט פטרבורג. פושקין, אף על פי שהוא עצמו לא נמנה עם הקושרים, הכיר אישית רבים מראשי האגודה החשאית ועל אף שפושקין לא השתתף בהתקוממות, נודע לו שיצירותיו הפוליטיות התגלו אצל רבים ממשתתפי המרד. למרות זאת, הותר לו לעתור לצאר החדש בבקשה לסיים את הגלות. שנה אחר כך נענה הצאר לעתירתו.
פושקין שמח לחזור לסנט פטרבורג, אך מצא את עצמו תחת הגבלות חדשות. הוא לא הורשה לנוע, לכתוב ואף לא לקרוא בחופשיות. היו אלה השנים הסוערות ביותר בחייו ודבר זה ניכר היטב ביצירותיו מאותה תקופה. בסופו של דבר, לאחר חיפוש ממושך, הציע פושקין נישואים לנטליה גונצ'ארובה, שנודעה כאחת הנשים היפות ברוסיה. החתונה נערכה ב-18 בפברואר 1831. כמתנה לחתונה הורשה לו לפרסם את אחת מהפואמות המפורסמות שכתב עוד בהיותו בגלות, "בוריס גודונוב".
פושקין ואשתו התיישבו לבסוף בדירה בסנט פטרבורג, שם חי פושקין עד יום מותו. ב-1833 פרסם פושקין את הפואמה הרומנטית בשם "יבגני אונייגין", שאת שני הפרקים הראשונים שלה כתב עוד בגלות. הפואמה נחשבת לאחת מיצירות המופת הגדולות ביותר בשפה הרוסית ובספרות בכלל.
בדצמבר 1833 קיבל פושקין תואר חצר נמוך - קאמר פורייר. פושקין שחשב שמגיע לו תואר גבוה יותר, וראה בכך עלבון אישי. רבים שמו לב ליופיה של נטליה אשתו, וביניהם היה גם הצאר ניקולאי הראשון. פושקין חשד שהתואר ניתן לו רק על מנת שיוכל להשתתף בנשפים המלכותיים - דבר שיקל על הצאר לחזר אחר אשתו. נטליה אשתו, לעומת זאת, אהבה את תשומת הלב שניתנה לה ולא התנגדה לחיזורים אחריה. ב-1834 התפתח רומן בין נטליה לבין בן אצולה צרפתי בשם ז'ורז' שארל ד'אנטס. כאשר ד'אנטס הפסיק לשמור על סודיות הקשר ביניהם פרצה שערורייה, ופושקין הזמין את ד'אנטס לדו-קרב במטרה להגן על כבודו. הקרב נדחה מספר פעמים ולבסוף הדו-קרב התקיים ב-8 בפברואר 1837. ד'אנטס ירה ראשון באקדח ופצע את פושקין אנושות. פושקין בכוחותיו האחרונים ירה גם הוא ופצע את ד'אנטס קלות. יומיים אחר כך, ב-10 בפברואר 1837 נפטר פושקין מפצעיו והוא בן 37. מחשש למהומות הורה הצאר לקבור אותו בחשאי לצד אימו באחוזת מיכואילובסקויה.
בכתיבתו שבר פושקין מוסכמות בנות מאות שנים ונחשב כאבי השירה הרוסית המודרנית. יצירותיו השפיעו על סופרים ומשוררים רבים שבאו אחריו. מותו הפך לטרגדיה ולאבל לאומי. אפילו הצאר, שהיה ביחסים קרים עם פושקין, שילם את כל חובותיו הכספיים לאחר מותו כאות כבוד. גם הבולשביקים נמנעו מלהתקיף את פושקין כאשר התקיפו את הספרות והמשוררים שלפני המהפכה, במה שהם כינו "הספרות הבורגנית". השפעת חייו ומותו של פושקין ניכרים ברוסיה עד היום. העיירה שבה למד וחי בתקופת נעוריו, נקראת כיום על שמו, ועשרות פסלים בדמותו מוצבים בכל רחבי רוסיה.
