אוסקר ויילד

תיאור

אוסקר ויילד (Oscar Wilde‏, אוקטובר 1854-נובמבר 1900) היה מחזאי, סופר, משורר ועיתונאי אירי.

 

כמה עובדות ש(אולי) לא ידעתם על אוסקר ויילד:

 

ויילד - בשמו המלא אוסקר פינגאל או'פלאהרטי וילס ויילד (Oscar Fingal O'Flahertie Wills Wilde)‏, נולד בדבלין לאם משוררת ומתרגמת ולאב רופא ומנתח, שעסק גם בכתיבה בנושאים אחרים.

 

כאשר למד באוניברסיטת אוקספורד זכה ויילד בפרס Newdigate היוקרתי לשירה, אבל נודע לא פחות מכך בזכות תמיכתו בתנועה האסתטית, בשיערו הארוך, בחיבתו לשושנים, בקישוט חדרו בנוצות טווס ובקביעתו: "אני מתקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלי".

 

ויילד נישא ב-1884 לקונסטנס לויד ונולדו להם שני בנים. הוא נעשה הומוסקסואל פעיל רק בשנות השלושים לחייו.

 

ויילד עבד כעורך העיתון עולם האישה (Woman's World), שם הגה את הרעיון לפרסם סיפור בהמשכים, כאשר בכל גיליון פורסם המשך לחלק שפורסם בגיליון קודם. היתה זו הצלחה גדולה.

 

נטען כי כאשר הגיע למכס בארצות הברית, לשם נסע כדי להרצות בנושא אסתטיציזם, הכריז: "אין לי על מה להצהיר מלבד גאונותי".

 

ספרו המפורסם תמונתו של דוריאן גריי (1890) הוא הרומן היחיד שכתב. יחד עם זאת, ויילד היה כותב פורה במיוחד, אשר שלט ברוב הסוגות האפשריות: הוא כתב מסות מרתקות ומהפכניות, מאמרי ביקורת, שירה, סיפורים קצרים וכמובן אגדות ילדים (הנסיך המאושר, הענק וגנו, הידיד המסור) ומחזות רבים (מניפתה של ליידי וינדרמיר, אישה ללא חשיבות, בעל אידיאלי, שלומית,חשיבותה של רצינות ועוד).

 

ויילד תמך בסוציאליזם, ובמאמר הפוליטי היחיד שכתב, בשנת 1891, הציג עמדות אנרכיסטיות רדיקליות.

 

מערכת היחסים הראשונה שלו עם גבר היתה ככל הנראה עם רוברט רוס, שהיה חברו הטוב שנים רבות. הוא ניהל מערכות יחסים גם עם נערים צעירים, חלקם משוררים, וכן עם נערים מהמעמד הבינוני והנמוך, חלקם זונות ממין זכר. הקשר המשמעותי ביותר שלו היה עם הלורד אלפרד "בוזי" דגלס, אשר גם מירר את חייו, המיט עליו חורבן, פירק את משפחתו ובעקיפין קירב את מותו.

 

אביו של דגלס נאבק בקשר של בנו עם ויילד, הטריד את ויילד ללא הרף והאשים אותו בביצוע מעשי סדום, שהיה עבירה פלילית באותה העת. ב-1895, בעידוד מאהבו ולמרות התנגדות עורכי דינו ויועציו, תבע ויילד במשפט דיבה את האב, אך הפסיד.

 

זמן קצר אחר כך נפתח משפט "הכתר נגד אוסקר ויילד", בו נטען, בין השאר, כי ויילד השחית את בני הנוער בכך שהפך את המוסריות למילה גסה, הפך את ההדוניזם לכלי משחית וגרם למספר רב של נערים לקיים יחסים הומוסקסואליים בהשפעתו. עוד טען התובע במשפט כי תמונתו של דוריאן גריי היא "היצירה המושחתת והנתעבת ביותר שנתקלתי בה בימי חיי ובקושי רב קראתי אותה".  

 

ויילד הגן על עצמו, בין השאר בנאום מפורסם בו אמר, בין השאר: "במונח 'אהבה שאי אפשר לנקוב בשמה' מתכוונים בימינו לחיבה עמוקה שחש גבר מבוגר כלפי גבר צעיר, כמו החיבה ששררה בין דוד ויהונתן, כמו זאת שעליה ביסס אפלטון את הפילוסופיה שלו, כמו זאת שאפשר לראות בסונטות של מיכאלאנג'לו ובאלה של שייקספיר. זאת חיבה עמוקה ורוחנית, טהורה... בתקופתנו רבים טועים להבינה, טועים עד כדי כך, שאפילו יש מי שמתארים אותה 'אהבה שאי אפשר לנקוב בשמה', וזאת הסיבה שבגינה אני כאן. זאת אהבה יפה, נאותה, אצילית ביותר. אין בה שום דבר לא טבעי. היא נוגעת באינטלקט, והיא מתקיימת שוב ושוב בין גברים בוגרים וצעירים: המבוגר ניחן באינטלקט והצעיר ממנו - בכל התקוות וזוהר החיים הפרושים לפניו. והעולם אינו מבין. העולם לועג לאהבה, ולפעמים קושר בגללה את הגבר האוהב אל עמוד הקלון."

 

כאשר סיים ויילד את נאומו נשמעו באולם תשואות רמות. השופט איים לפנות את האולם ולהמשיך את המשפט בדלתיים סגורות. חבר המושבעים לא הצליח להגיע לידי הכרעה, אולם במשפט המשך  הורשע ויילד בביצוע מעשי סדום ובהפקרות רבתי (gross indecency) ונידון לשנתיים מאסר עם עבודות פרך. נושיו של אבי מאהבו אילצו אותו להכריז על פשיטת רגל ולמכור את רכושו.

 

תנאי הכליאה שלו היו קשים ביותר: הוא ישן על מיטת עץ, בלי מזרן. במשך שעה ביום הותר לו לפסוע בחצר לצד אסירים אחרים, אך נאסר עליו לשוחח איתם. הוא סבל רעב, ולקה בדיזנטריה. במשך שש שעות ביום רתמו אותו למסלול נע: עבודת הפרך, שהיתה חלק מעונשו.

 

בהמשך שהותו בכלא, כתב ויילד מכתב ארוך, אשר פורסם חמש שנים לאחר מותו תחת השם בלטינית שהעניק לו ויילד: De Profundis (ממעמקים).

 

בריאותו של ויילד התערערה בכלא, ולאחר שחרורו הוא בילה את שארית ימיו חסר כל, מסתובב בפריז בשם בדוי.

 

ויילד נפטר מדלקת קרום המוח ב-30 בנובמבר 1900  בבית מלון בפריז, כשהיה בן 46 בלבד. מסופר כי בעת מחלתו אמר בציניות: "אני והטפט שעל הקיר מנהלים דו-קרב. אחד מאיתנו יצטרך ליפול ראשון".

 

ויילד נקבר תחילה מחוץ לפריז, אך גופתו הועברה לבית הקברות המפורסם פר לשז, שם התפתחה מסורת ולפיה נוהגים חובבי ויילד לנשק את מצבת הקבר בשפתיים מרוחות בשפתון אדום.

שירה | פרוזה | אירלנד | מחזות | הומוסקסואליות | להטבק

ספרים מאת אוסקר ויילד