מבחר מפעים של יצירה עברית עכשווית ואקטואלית וגם מתורגמת ורלוונטית בגיליון 143 של כתב העת הליקון: בסוף לכולנו יש טבור בעריכת נוית בראל.
בגיליון כתבו בנות ובנים על הוריהם, והורים על צאצאיהם. זהו גיליון בין־דורי, שבו ירושות נתקבלו או נדחו, זוויות אפלות הוארו לרגע, תיבות פנדורה הציגו את תכולתן האסונית במלוא האימה, דמויות וקולות הועלו מן האבל ומן היתמות, דאגה ורעד קיבלו צורה, תוך כדי מלחמה, במרחב של פחד שאין ממנו מילוט.
בין היתר נכללים בגיליון: שירי צוואה וזיכרון מאת נורית זרחי, שיר בת לאמהּ מאת יערה שחורי, שיר מעשייה על ילד שאיבד את אביו ביער מאת טל ניצן, פנייה אל ילדה בטקסט סיפורי מאת לאה איני, שיר כמיהה לגעת ביד האב המת מאת אלי אליהו, שיר שמוציא את הילדים מן הכלל מאת שולמית אפפל, וטקסט מאת סמי מיכאל, שנפטר תוך עריכת הגיליון, שסיפר על מה שנשאר: "בכולנו קיים הרצון להשאיר על פני החול הנודד של החיים עקבות אישיים בני־קיימא. השאיפה לנֶצח טבועה בנו אף שאנחנו, על כל תרבותנו, היינו משולים לפחות מאשר גרגר אבק לעומת הנצח. בזכות שאיפה זו אנו יולדות ומולידים, והודות לה אנו בונים ומטפחים, אבל גם הורסים ורוצחים. עבדים נרצעים היינו לכוח נשגב מבינתנו וחזק מרצוננו, כוח שמדרבן אותנו להותיר משהו משלנו אחרי לכתנו. רבים משאירים עקבות בצורה של ארמון, המצאה, ממון וירושה מרשימה. אני משאיר מאחורַי מילים".
הדימוי על הכריכה: עינת אלוני / ערב שבת, שמן על בד
