קומיקס הוא כבר מזמן לא רק אסטריקס, סופרמן ופופאי. ביוגרפיות, ספרי היסטוריה, נובלות ורומנים שלמים נכתבים ומאוירים בעשורים האחרונים כקומיקס. אורן קנר מצוות המגדלור על פריחתם של הרומנים הגרפיים בעולם וגם אצלנו
מה כבר יכול להיות משותף לסיפורי יציאה מהארון, יומנה של אנה פרנק, חייה של רוזה לוקסמבורג, ילדוּת באיראן על רקע המהפכה האיסלמית, דיכאון אחרי לידה, חוויות הדור השני לשואה, בנימין זאב הרצל, מחלת האלצהיימר, עזיבת בית בכרמיאל או "הגלגול" של קפקא?
כל הנושאים האלה, השונים כל כך האחד מהשני, קיבלו ביטוי שובה עין ומקורי באופן הגשתו בסוּגה ספרותית הנהנית בעשורים האחרונים מפריחה חסרת תקדים בעולם, ובאחרונה גם בארצנו. יש המכנים אותה "פרוזה מאוירת". לעיתים קרובות יותר היא עונה לשם "רומן גרפי". כי קומיקס הוא כבר מזמן לא רק אסטריקס, סופרמן ופופאי.
"רומן גרפי הוא יצירה ספרותית - סיפור - שבניגוד לספרות 'רגילה', לצד החזותי שלו יש משקל שווה ולעיתים אף גבוה יותר מהטקסט", מסביר יובל סער, עורך מגזין פורטפוליו ואוצר שבוע האיור של תל אביב. "אפשר לראות ברומן הגרפי הרחבה של הקומיקס. ההבדל הגדול בין השניים הוא שבדרך כלל רומן גרפי יהיה ארוך יותר ויעסוק בסוגיה מרכזית אחת. בנוסף, לצד החזותי ברומן גרפי יש חשיבות מכרעת ביכולת להגיע לקהלים שעלולים להירתע מטקסטים ארוכים".
הקומיקסאית אילנה זפרן (פינת ליטוף בעיתון הארץ ומחברת הרומן הגרפי סיפור ורוד) מוסיפה כי "בארץ יש נטייה לאחד תחת הכותרת 'רומן גרפי' כל ספרות גרפית למבוגרים באשר שהיא, למשל ספרים עם טקסט רגיל ואיורים או ספרים שבנויים מכפולות של איורים עם משפטים בודדים, אבל המונח המדויק יותר מתייחס לרומנים, נובלות, ספרי ביוגרפיה ואפילו ספרי עיון בקומיקס".
קצת היסטוריה: המונח "רומן גרפי" נטבע לראשונה במאמר שפרסם ריצ'רד קייל ב-1964. הוא היה תחילה נחלתה של קהילת הקומיקס בלבד, צבר אט-אט פופולריות וזכה להכרה כסוגה נפרדת ולהתייחסות רצינית גם במחקר האקדמי בעקבות פרסום כמה יצירות מופת בתחום.
נקודת ציון דרמטית בהתפתחות הז'אנר היא הפרסום וההצלחה של מאוס: סיפורו של ניצול מאת אמן הקומיקס היהודי-אמריקאי, ארט ספיגלמן. בספר זכרונות בקומיקס, שתיאר את סיפור הישרדותו של אביו בשואה בפולין ואת יחסיו המורכבים איתו כבן הדור השני בניו יורק, החתולים והעכברים המצוירים אינם טום וג'רי. הם מייצגים את הגרמנים ואת היהודים. את הפולנים בחר ספיגלמן לייצג כחזירים.
הבחירה המקורית, הנועזת, האמיצה טלטלה לא מעט עולמות, השפיעה על דורות של אמני קומיקס (בהם מישל קישקה הישראלי), זיכתה את ספיגלמן בפרס פוליצר הראשון שהוענק אי פעם לרומן גרפי, והנגישה את הנושא הטעון גם למי שהתקשה לרוב לקרוא "ספרי שואה" וספרים על "הדור השני".
"מכנים אותי 'אבי הרומן הגרפי המודרני'. אם כך, אני דורש בדיקת אבהות", אמר פעם ספיגלמן. "התואר 'רומן גרפי' נשמע אולי מכובד יותר, אבל אני מעדיף לקרוא ליצירה שלי 'קומיקס', כדי לתת את הקרדיט למדיום. המילה 'קומיקס' אולי טיפשית, אבל לשם אני שייך".
אורית עריף, מחברת הרומן הגרפי המצוין היי, מישהו שומע אותי, מסכימה כי "ההבדלים בין קומיקס לרומן גרפי לא תמיד מובהקים", אך מציינת שני הבדלים בין הסוגות. "הראשון, אורך היריעה: קומיקס בדרך כלל מתפרש על פני סטריפ עד כמה עמודים בודדים. רומן גרפי, בדומה לרומן ספרותי, ארוך יותר ומגולל עלילה מורכבת, מרובדת, הכוללת דמויות משנה, לוקיישנים שונים ועוד.
"ההבדל השני הוא בהגדרת הז'אנר. הקומיקס, לפחות זה המסורתי שפורסם כסטריפים בעיתון, היה משעשע. התכונה הזו אפילו כלולה בשמו (קומי - Comics). רומן גרפי אפשר למצוא כמעט בכל ז'אנר - דרמה, אימה, פנטזיה, תעודה - כמו אצל הבן דוד, קולנוע. השפה - הפריימים, בועות הדיבור, האיורים שנעים על ציר זמן וכדומה - משותפת לשתי הסוגות, אבל בהשוואה לקומיקס, העלילה ברומן גרפי מורכבת יותר. לכן, גם מבחינת הסיפור וגם מבחינת האיורים, העבודה על רומן גרפי מורכבת וארוכה יותר ולרוב דורשת מחקר תוכני וויזואלי, סקיצות רבות, שִכתובים וצביעה מאתגרת יותר".
באחרונה זוכים הרומנים הגרפיים לעדנה - בפופולריות ובתפוצה, בנושאים שזוכים להגשה ספרותית מקורית זו ובנכונות של הוצאות ספרים איכותיות להפיק ולהדפיס יצירות אלו. דור הקוראים הצעיר, שהתבגר מול מסכי טלוויזיה, הוא דור ויזואלי יותר מקודמו, ש"התאמן" במהלך השנים בפיענוח קודים ויזואליים. בארצות הברית, רומן גרפי הוא הז'אנר שזוכה לגידול המהיר ביותר בספריות ההשאלה, ולפי סקר שנערך באחרונה, יותר משליש מהמורים נעזרים ברומנים גרפיים להוראת השפה האנגלית.
דוגמה מצוינת לכך היא ההצלחה של פרספוליס - סדרת רומנים גרפיים אוטוביוגרפיים של ילידת איראן, מרג'אן סטראפי, שתורגמה לעשרות שפות, בהן עברית. במוסדות לימוד באירופה ובארצות הברית קוראים בהם בשיעורי היסטוריה, מגדר, מדע המדינה וכדומה.
דוגמה מקומית מפעימה לכך היא אנה פרנק - היומן הגרפי של ארי פולמן ודוד פולונסקי. זהו עיבוד טקסטואלי וויזואלי, בפּלֶטת צבעים שקטה ובהשפעת איורים אירופיים מתחילת המאה העשרים, החושף את קולה החדשני-לזמנה של אנה בעזרת דימויים שמבטאים את חוכמתה, תעצומות נפשה ועולמה הפנימי העשיר. "חשבתי שהיא כבר הפכה לסמל ולא יהיה לנו שום דבר חדש להגיד עליה", אמר פולמן בראיון עיתונאי, "אבל חשבתי על הילדים שלי, מתבגרים שלא קוראים שום דבר מלבד הוראות המשחק למשחקי וידאו, והחלטתי שאולי בכל זאת יש טעם".
"למי שעושים את תחילת דרכם בהיכרות עם הז'אנר", אומר יובל סער, "הייתי ממליץ להתחיל עם אנה פרנק של פולונסקי ופולמן ועם הנכס של רותו מודן [זוכה פרס אייזנר היוקרתי, האוסקר של תעשיית הקומיקס]. אלו שתי דוגמאות שמציגות צדדים אחרים של הרומן הגרפי, ומראות את הכוח שיש לדימוי במקומות שבהם המילים לעתים מוגבלות".
אילנה זפרן ואורית עריף מצטרפות להמלצות החמות על הנכס ועל פרספוליס ועריף מצרפת עוד המלצה, לספר שאינו רומן גרפי אבל הוא קריאת חובה למי שרוצה להבין את שפת הקומיקס והמורכבות שלה: להבין קומיקס – האמנות הסמויה מהעין מאת סקוט מקלאוד.
